ר׳ אריה בינה, ראש ישיבת ׳נתיב מאיר׳ ומייסד ישיבות הסדר רבות, ישב פעם בערוב ימיו ב׳שמחת תורה׳ בישיבת הכותל. זקן וחלש התבונן ברוקדים בעיניו העמוקות,

כשמתברר שמישהו סבל מפגיעה או הטרדה מיד מסיקים מסקנות על העתיד הקשה שהילד עשוי לעבור או אפילו להפוך מקורבן לפוגע בעצמו, אלא אם כן יעבור

היא נערה טובה מבית טוב, תלמידה מחוננת ומצטיינת, ההורים גאים בה ואוהבים אותה. היא רצתה לעבוד כדי לממן לעצמה רישיון נהיגה והחלה לעבוד בחנות בעיר,

מיכל (גיבורת המקרה, הסכימה לפרסום המקרה, אבל ביקשה במייל שכתבה לי שאכתוב אותה תחת שם בדוי), המחנכת של כיתה ו' סיפרה לי שהיא לא חשדה

בתקופה זו של השנה, כשהחופש הגדול בעיצומו וחגי תשרי עומדים בפתח, ניתן למצוא לא מעט כתבות על ׳זמן איכות משפחתי׳ ועל ׳איך לצלוח את התקופה

בכל מקום בשדה החברתי במדינת ישראל שזקוקים ללב אוהב וליד תומכת תמצאו מתנדב שירות לאומי בחודשים האחרונים מאז החל העיסוק סביב הרפורמה המשפטית עלה לשיח

המקום: ארץ זרה. הזמן: אביב 1941, מלחמת העולם השנייה. האירוע: המון מקומי שטוף שנאה רודף אחרי קומץ יהודים תושבי העיר במטרה להורגם. התוצאה: 179 יהודים

ביישוב שבו התארחנו נכנסה מכונית במהירות מופרזת ומסוכנת כרבע שעה לאחר זמן הדלקת הנרות. הנהג והנוסעים פרקו במהירות את הציוד, ורצו להדליק נרות בשעה שהציבור

״לא מבינה איך אני אמורה לעשות את זה. אני יודעת שאני צריכה להציב פה גבולות בקשר ולא להסכים שילך לשחק טניס עם חברים כשאני צריכה

נסעתי לחזנות בלונדון. אחרי התפילה ניגש אליי יהודי בשם ראובן כ״ץ, ואמר לי: ״אנחנו האנגלים יהודים קרים, אבל כל ימיי אני מתגעגע לתפילה החמה שבפולין,