זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. קיץ תשל"ג. עשרת בני המשפחה שלי יורדים ממטוס של חברת אל-על שנחת זה עתה והביא אותנו הביתה מארצות הברית. אנחנו

"בואי ניקח לעצמנו נשימה עמוקה ונאפשר לעצמנו רגע לחלום. איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?" שאלתי את הנערה שיושבת מולי. "תנסי לראות רחוק בית,

בימים אלו, שבהם אנחנו שוב חווים בלא מעט מחלוקות בעמנו, חשוב לי לשתף אתכם בסיפור חשוב ומאחד שקרה לאחותי הגדולה בשבת הזאת, שבת ניצבים, לפני

  ישראל פרנס, זמר וחזן קצת עליך"ישראל פרנס, נשוי ליפה, אשת חינוך, אב לילדים וסב לנכדים, כן ירבו. נולדתי וגדלתי בתל אביב של פעם. בחצר

מאז נכנסה הקורונה אל חיינו למדנו כולנו להתפעל מהלמידה מרחוק ולתפעל אותה.אף שהמושג והטכנולוגיה היו קיימים הרבה לפני בוא הקורונה, אין ספק שהקורונה עם ההסגר

אין מחנך שלא מכיר את התחושה של אובדן שליטה: אתה מחכה לשקט, תלמידים ממשיכים לדבר, פתיל הסבלנות שלך נשרף, ובסוף אתה מגיע לפיצוץ. כולנו מנסים

בחודש אלול בשנה האחרונה לחייו נהג האדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא זצ"ל (בעזל ה'מנחת אלעזר'), לתקוע בשופר מדי יום לנכדו הקטן. בערב ראש השנה,

החמסין הקיצוני ששרר בשבת האחרונה מנע ממני לצעוד לכותל. הקצתי לפני עלות השחר ושמתי פעמיי לעבר הכותל. למרות השעה המוקדמת עמד האוויר מלכת והחום נדמה