בצעירותי היו לי הרבה ספקות, שחיפשתי להן מענה עמוק. כשהן עלו על גדותיהן, הייתי קובע זמן עם הצייר טוביה כ"ץ, שהלך לעולמו בימים האחרונים, ויושב עמו לברר ספקותיי. אינני יודע מי גילה לי שיש לו תשובות עומק, אולי זה השתקף מתוך מבט עיניו העמוק. לפעמים הייתי מגיע לביתו בשבתות אחר הצהרים. אני אז בחור ישיבה צעיר, עסוק בהוויות דאביי ורבא ובחיפושי דרך, והוא היה יושב עם הספר "ליקוטי תורה", מעיין ומדקדק בו בכל מילה, ומספר לי איזה זנב רעיון מתוכו, שבו היה עסוק עד שנכנסתי, בהתפעלות רבה מעומק הדברים. מילדותי, מאז שעלה לירושלים עם משפחתו תבלח"א, התבוננתי בהם בהתפעלות. הם נראו לי אנשי השראה, למרות שלא ידעתי להגדיר מדוע. חשבתי לעצמי אז שזה משום שהוא הגיע לתובנות של יהדות מתוך יושר העיון וההתבוננות ולא בהשפעה של מישהו בסביבתו. הוא היה מספר שהשאלות של ילדיו על התנ"ך הם שעוררו אותו לתהליך של תשובה. במאור פניו ובחיוכו הקבוע ראיתי דמות של אהבה בלבד, של עין טובה לכל. ראיתי אז איך זה עובר בדרך כל כך טבעית לילדיו, כחינוך של דוגמא אישית ולא של מילים. אולי אני טועה, הרי אין לי מהיכן לדעת, אבל כך זה היה נדמה בעיני, שגם אם לא יגיד להם דבר, זה יעבור. ודאי אנשים שחיים במחיצת אדם כזה נדבקים…
פעם הוא דיבר עמי על אחי ז"ל, בחייו, על כוחות הנפש שלו. הדברים היו מדויקים. שאלתי אותו מנין הוא מכיר אותו. הוא אמר לי: 'הרי אני מתפלל אתו במניין של ערבית לפעמים'. די היה לו להתבונן באדם כדי להבין את שורשי נפשו.
אני לא מצליח לזכור את תוכן השיחות, מלבד כמה נושאים פה ושם. פעם הוא עשה השוואה בין תורת חב"ד לתורת הרב קוק, ומה כל אחד היה עבורו במסלול התשובה, ועד כמה היה זקוק לשניהם, ואיך זכה בהשגחה פרטית להיחשף לשניהם. אבל בדרך כלל הוא הקשיב לדברי, ואז נתן לי כיווני מחשבה שלא עלו בדעתי. האווירה שעלתה אצלי מהשיחות הייתה של התפעלות מהאפשרות לחיות חיי שלימות בעולם הזה. כך ראיתי את אישיותו. כשיצאתי מביתו העולם היה נראה בגוונים אחרים, הוא כאילו שפך את צבעי האור על העולם. הוא היה נראה כמי שחי בעולם הזה חיים של העולם הבא, של הטוב המוחלט. כולם מתבוננים על אותה המציאות, כולם רואים את אותן הבעיות, אבל הוא רואה את המציאות לעומקה. ועומקה הוא טוב גמור. היה לו חוש בקורת, אבל רק של תיקון, לא של קיטורים.
לכן ברור היה שתהליך התשובה שלו לא יכיל בעיטה כלשהי בעולם שממנו הגיע, אלא רק תוספת שלימות. לא הבנתי את יצירותיו האמנותיות, האבסטרקטיות, אבל הקווים שם היו עדינים מאד, רמוזים, כמי שמגלה לעולם סוד בקריאת כיוון בלבד. זה היה בציוריו כמו שזה היה בפניו.
פעם דיברתי אתו על התורה והאמנות. הוא סיפר לי על תלמיד שלו לציור, שלמד בישיבת חברון הליטאית. וכך סיפר: 'שאלתי את התלמיד: האם ראש הישיבה שלך יודע שאתה לומד ציור? והוא השיב: בוודאי שלא, זה לא דבר שאפשר לספר. אמרתי לו: למה? הוא אמר: כי הוא יגיד שזה ביטול תורה. זה חייב להישאר בסוד. אמרתי לו: אני לא חושב כך. אני חושב שראוי שתספר לו. אבל התלמיד שלל מכל וכל. יום אחד סיפר לי התלמיד: יצאתי מהישיבה, מהיציאה האחורית, עם תיק הציורים שלי. איתרע מזלי ופגשתי בדיוק בראש הישיבה. הוא שאל לאן אני הולך. נאלצתי לספר לו שאני הולך לשיעור ציור. הוא אמר לי: מה, אתה לומד ציור? אמרתי: לא ממש, קצת, מדי פעם…אחרי ה"סדר". ראש הישיבה שאל אם אהיה מוכן להראות לו את הציורים שבתיקי. הראיתי לו. הוא התבונן ואמר: כזה כשרון נתן לך הקב"ה, ואתה לא מפתח אותו? למה רק קצת מדי פעם?…' אינני יודע אם היה זה ר' שמחה זיסל ברוידא או ר' אברהם פרבשטיין, שניהם כיהנו אז כראשי הישיבה, אבל זה אופייני לשניהם.
שהיתי אז תקופה מסוימת בצפון הארץ, ולפני שנסעתי לשם הוא סיפר לי על 5-6 אנשי מעלה בצפון, שכדאי לפגוש בהם, אם יצא לי. אינני זוכר את כולם, אבל זה היה מגוון. לא יכולת לראות קשר סוציולוגי בין האנשים. אני זוכר שניים מהם שאכן פגשתי. האחד היה חנן סבר, איש קיבוץ יפתח, שעליו אמר לי הרב צפניה דרורי יבלח"א שהוא זכה לפתוח את היהדות בקיבוצי צפון, ולקרב רבים שם ליהדותם. אם אני זוכר נכון, מה שפתח את לבו של חנן להתקרב ליהדותו היה המפגש שלו עם אנשי ההתיישבות החדשים, שיחות העומק עם אנשי גוש אמונים שהחליפו את אנשי תנועת העבודה בתפקיד ההיסטורי של בנין הארץ. והשנייה שפגשתי בהמלצתו הייתה רחל רבין תבלח"א, אחותו של רה"מ יצחק רבין. הבנתי שרצה שאפגוש את השורשיות הישראלית, את היושר והמידות הטובות של אנשי בנין הארץ דרך אישיות מיוחדת זו.
כל זה התרחש לפני למעלה מ-30 שנה, וזוהי זווית מבט קטנה מאד, מזיכרון רחוק. מאז לא יצא לי להיות אתו בקשר, לצערי, ולא פגשתי אותו. מדי פעם שמעתי עליו מתלמידותיי בוגרות מכון "שובה", שלמדו אצלו במדרשה במעון, או במכללת אמונה, ולתיאורים אלו היה ממש אותו הרושם. שמעתי איך הוא גידל את התלמידות והרחיב את אישיותן, איך הוא האמין בהן וביכולותיהן, איך האמונה בה' יצרה אצלו את האמנות, ואיך הוא לימד אמונה דרך האמנות. פעם סיפרה לי אחת מהן על חתונה של תלמידה שלו, שראתה אותו רוקד בה, ואמרה שהוא היה נראה בעולם אחר, כולו בעולם הרוח והקדושה, מופשט מכל גשמיות.
ביומני בזמן האחרון רשום לי להתקשר ולבדוק אם יש אפשרות להיפגש עמו, יחד עם חתני הטרי, הצייר. בשבת אמרתי לחתני שהשבוע אזדרז ואבדוק. והנה אני רואה את הידיעה שלא נוכל יותר לפגוש אותו בזה העולם. אני מביט על הדברים שכתבתי, הסיפור כולו נשמע לי מוזר, ואני מהרהר: שמא כל זה היה רק ציור? אולי הייתה זו נשמה ציורית, שמרחפת על גבי עולם המעשה מבלי לטבול בו ממש, ומכחולה בידה להאיר בו הארות ונשמות? ■
meirdorfman@gmail.com
