טור זה צריכים לקרוא עם יד על הלב ולהודות על האמת, האמת הכואבת. עולמנו עולם אכזר… כל המחקרים מראים שהיפים והיפות מצליחים בו יותר מאחרים ואחרות… אני מרגיש שקוראיי כעת מתרעמים, אך אנא קצת סבלנות… בואו נתחיל מהמודעות בכניסה לבתי קפה, במסעדות, בחנויות בגדים ותכשיטים שבהם דרושים מוכרים\מוכרות, אחראים, רציניים וייצוגיים… כן, הבנתם נכון: במילה מכובסת זו אמר בעל החנות: אני לא מעוניין בשמנים\שמנות, מכוערים\מכוערות ומיותר לפתוח את נושא היופי בשידוכים…
לאחר הקדמה כואבת זו נפנה לפרשת השבוע שבה אלוקים מצווה אותנו על בניית המשכן וכליו ומורה למשה רבנו לבחור בבצלאל, גאון היופי והאומנות, כדי לבנות את המשכן. כידוע המשכן היה יפה מאין כמוהו, אם כך רואים אנו שהיופי תופס מקום נכבד בחיי הרוח שלנו ובמקום הקדוש ביותר שלנו? אך נראה שיש הבחנה תהומית בין ׳יופי חיצוני׳ ל׳יופי פנימי׳.
היופי החיצוני הוא יופי שלא מדבר אל הלב, לא מפעיל את רגשות הלב ולא מרומם את האדם ומעלה אותו ממדרגתו. מקורו בדברים חיצוניים ולא במהות פנימית. לעומתו היופי הפנימי הנובע ממעשים טובים, מהתנהגות נאותה וראויה, ממאור פנים – משדר יופי אמיתי ועמוק של תהילה ושל רוממות. הראייה החיצונית היא אם כל חטאת, וכבר נאמר ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״.
בקלות עולמנו נופל בטעות הטרגית הזו. עולם של החצנה, ללא הסתכלות אל התוך הפנימי, הוא עולם שאין בו ׳חוכמת לב׳. אין בו יופי פנימי, ואז כל הסתכלותנו על הצדדים החיצוניים של העולם מחריבים ומהרסים אותו.
הדרישה למנות את בצלאל לאומן המשכן לא נבעה מכישוריו האומנותיים ומיצירותיו המהוללות, היא נבעה בראש וראשונה מכך שאלוקים מעיד עליו שהיה מלא רוח וחוכמה אלוקית. חשיבות היופי והאומנות נובעת רק אם הם מרוממים את חיי הרוח והמוסר כאמצעים, ולא כמטרה בפני עצמה.
היופי הנדרש הוא יופי עמוק ופנימי, לב טוב, עין טובה ומידות נאות – שביכולתם להסתיר כל פגם חיצוני באדם. וכן הפוך: מידות מושחתות ורעות מסתירות כל יופי חיצוני ומשחיתות אותו. הפניית המבט לעומק החיובי, לצדדים הפנימיים של החיים הם אלו שיגרמו לנו לחיות בעולם יפה באמת.
