בחלומותיה הוורודים ביותר לא תיארה לעצמה שדבר כזה עשוי לקרות. במשך שבע שנים הקינאה שרפה אותה מבפנים, לאורך לילות שלימים לא עצמה עין והרוותה את מיטתה בדמעות. ופתאום, כמו חלום שמתגשם, ניצב אביה בפתח אוהלה ומנחית עליה את הבשורה. "הלילה זו את שמתחתנת! אחותך הקטנה תינתן למישהו אחר". הכול התחיל פתאום להסתחרר סביבה. מחשבות סותרות הלמו במוחה כפטישים. "אבל אבא…" ניסתה לומר. "שתקי", הוא קטע אותה בחדות, "לא ייעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה. קדימה! התחילי להתארגן…". הוא הפנה אליה את גבו ויצא כרוח סערה, משים פעמיו אל האוהל הסמוך. כעבור רגע נשמעה ממנו זעקה קורעת לב. "לאאאאאאא!". בתוך שניות הצעקה הפכה לתחינה מייבבת "בבקשה, אבא, אני מתחננת. אתה לא יכול לעשות לי את זה… הוא אוהב אותי…שבע שנים חיכיתי לרגע הזה…". אבל מי יוכל לעמוד כנגד האיש החזק בחרן. כשהוא מחליט משהו אין מי שיוכל להזיז אותו ממקומו. בכי התמרורים הלך וגבר עד שנקטע בצליל סטירה עזה. "כך החלטתי וזה סופי! לכי לישון, ילדה. מחר כבר נחשוב על מישהו אחר בשבילך. ליפה כמותך אמצא בקלות".
כעבור שעה קלה באו לקרוא לה אל החופה. אור הלבנה שחדר אל תוך האוהל האיר את שמלתה הצחורה אך רגליה היו כבדות כאבנים. לפתע אחותה הקטנה עמדה מולה. שערה סתור, עיניה אדומות מבכי וסימן אדום גדול מכער את לחיה. הכלה החדשה ידעה מה עומד לקרות. אחותה תצעק עליה, תאשים אותה, תקלל אותה ותשנא אותה עד סוף חייה. ובצדק. כך היא הייתה מרגישה לו היו גוזלים ממנה את אהוב ליבה בליל כלולותיה. אבל לא… הקול הצרוד מבכי היה רועד אבל נחוש ובעיניים הבוערות באפילת הליל היה מבט שכמותו לא ראתה מעולם. "הקשיבי אחותי", לחשה לה, "יש משהו שאני חייבת לספר לך. יש סימנים שאת חייבת לדעת הלילה הזה…".
•••
השנים חלפו והילדים גדלו, ובאותו יום קציר חזר בנה הבכור מן השדה אוחז בידו ענף ירקרק עם פירות עגלגלים. "תראי מה מצאתי, אמא", התגאה בפניה. היא זיהתה מיד את הצמח הנדיר שנודע בסגולותיו המיוחדות. לפתע שמה לב לאחותה הניצבת בפתח האוהל ומביטה במה שבידה. "אפשר בבקשה אחותי?", הפצירה בה בקול רך, "התתני לי מעט מדודאי בנך?".
את הזעקה שבקעה מגרונה באותה רגע שמעו השפחות למרות שאוהלן היה רחוק כמטחווי קשת. "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!". השפחות כבר ראו בדמיונן את השלב הבא בדרמה העסיסית שמתרקמת באוהל הגבירות. 'את לא מתביישת לומר לי דבר כזה אחותי החצופה וקצרת הזיכרון?! אז בואי ואזכיר לך מי כאן לקחה ממי… הרי הוא בכלל לא רצה בך! אותי, אותי, הוא אהב ורק אבינו הרמאי החליף בינינו בליל החתונה. אם אני לא הייתי חסה אז על כבודך ומגלה לך את הסימנים, אחותי האומללה, היית נזרקת מן החופה בבושת פנים והופכת ללעג ולקלס לעולמים בעיני כל העיר…".
אבל לא. כל זה לא קרה. במקומו נשמע רק קולה המפייס של האחות הקטנה "אל תכעסי, אחותי היקרה. את חשה שלא קיבלת את חלקך? אל דאגה. אוותר לך גם הלילה על חלקי איתו…".
•••
לא היה להם ספק לרגע שהנקמה בוא תבוא, והיא תהיה כואבת ואכזרית. אין אפשרות אחרת! מדוע זה לא קרה עד היום? למה שליט מצרים לא דאג לסגור איתם את חשבון הדמים כבר בפגישתם הראשונה? זאת לא ידעו. בליבם רק יכלו לשער: הוא ממתין לשעת הכושר. האיש שחיכה בסבלנות של ברזל 22 שנה בחר להתאפק עוד קצת עד למותו של האב הזקן. כשזה יקרה – יוסר המחסום האחרון מפני זעמו הנורא ולהם לא יהיה עוד מפלט.
השנים חלפו ביעף עד לרגע בו הגיעה הבשורה המרה. הם ניצבו בדממה סביב מיטתו של אביהם האהוב כשעיניו עצומות, ובראשם מהדהדת הידיעה המחרידה שיום מותו הולך להיות גם יום מותם.
ברגליים רועדות מיהרו אל הארמון ונפלו משתחווים לפני המושל כשבפיהם תחנונים. במוחם כבר חלפו מחשבות מבעיתות על הגורל הצפוי להם, אך בליבם קיננה תקווה קלושה אולי בכל זאת יימצא זיק רחמים בליבו של אחיהם. לא נותרה להם עוד ברירה ובמצח נחושה הם בדו את הבקשה שמעולם לא יצאה מפיו של אביהם "שליט נשגב ורב חסד. אומנם פשענו כלפיך באופן מחפיר. אך בקשתו האחרונה של אבינו הזקן אליך הייתה שלמרות זאת תחוס עלינו. שלא תגמול לנו כאשר עוללנו לך…". שליט מצרים האזין להם בפנים חתומות ולפתע הוצפו עיניו בדמעות והוא פרץ בבכי מר. האחים החליפו ביניהם מבטים מבוהלים, חרדים מפני מה שעומד להתרחש בעוד רגע. השניות שחלפו נדמו בעיניהם כנצח, עד שלבסוף נעמד מולם המשנה למלך כשכתר הזהב שעל ראשו משווה לו מראה מלא הוד. קולו הצרוד מבכי היה רועד אבל נחוש, ובעיניו הבוערות היה מבט שכמותו לא ראו מעולם. "אל תיראו, אחיי. התחת א-לוהים אני?! אתם חשבתם עלי רעה וא-לוהים חשבה לטובה…". ■
