גליון 511

ימי הלל והודיה

הרב מנחם בורשטיין

הרב מנחם בורשטיין

ראש מכון פועה

חנוכה של שנת תש"ה – מחנה העבודה מילדורף בגרמניה. יהודי המחנה לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם, והם פנו אל הרבי מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, ששהה עימם. הרבי התיישב מיד בצריפו והתחיל לרשום ולחשב על פי זכרונו מתי יחול כ"ה בכסלו. 
מידי פעם היו היהודים מקבלים מעט מרגרינה. כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה, כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן לנר חנוכה… ואכן יהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה, ושמרו אותם לחנוכה. לפתילות השתמשו בחוטים שנשלפו מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם.


כשהגיע הלילה הראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם, עם הרבי זצ"ל, בשמחה עצומה (מתוך 'ימי החנוכה בהלכה ובאגדה').
ימי החנוכה, שאליהם זכינו להגיע, נקבעו כימי הלל והודאה. אלא, שלא כמו בפורים – שבו מצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבת לקבוע סעודה. זאת, כיוון שבפורים נגזרה גזרה על השמדת גופם של ישראל, ואף יהודי לא היה נמלט, גם אם היה ממיר את דתו ח"ו, ולכן שמחים במשתה ושמחה גופניים. בחנוכה, לעומת זאת, הניצחון היה רוחני, כנגד גזירת היוונים לעקירת קיום התורה ורוח ישראל, שהרי מי שהתייוון – היוונים הניחו לו. לכן בימי החנוכה שמחים בפן הרוחני, ומודים ומהללים לה' ואין מצווה לסעוד דווקא (עיין 'לבוש', תר"ע).
אף על פי כן, לדעת רבים מהפוסקים גם אם לא נקבע הדבר כחובה, יש מעלה ומצווה לערוך בחנוכה סעודות, כדי לשמוח ולהודות לה' על ניסיו ונפלאותיו. למעשה, נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים בהם בדברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך, לכל הדעות, הסעודות נחשבות כסעודות מצווה (עי' רמ"א או"ח תר"ע, ב').
מנהג נוסף שהזכיר הרמ"א: "לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב".
יש המייחסים מעשה זה לתקופה שקדמה לחנוכה, כאשר שר הצבא הוֹלוֹפֶרְנֶס, הגיע עם צבאו לארץ ישראל ועם ישראל חשש מפניו. אישה בשם יהודית הצליחה להגיע למחנהו ולהתקרב אליו באומרה שהיא רוצה להצטרף אליו. הוא ערך עימה משתה והיטיב לבו במאכלי חלב וגבינה שנתנה לו, ועקב צימאונו הוא הירבה לשתות יין ונרדם. יהודית, הרגה אותו מיד וכרתה את ראשו. משגילו צבאו שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, וברחו. מקרה זה קרה בסוף חודש כסלו של אחת השנים שקדמו לנס חנוכה, ויש המבארים שנהגו לצרף את ההודאה על נס זה להודאה על נס חנוכה כיוון שקרה באותו זמן בשנה.
ויש אומרים שמדובר ביהודית בת יוחנן כהן גדול, שהיא זו שהצילה את ישראל מיד צורר, באותה שיטה, ו"הואיל ואותו אויב היה ממלכי יון וגם הוא היה רוצה להעבירם על דת, לכך עושין לנס זה ג"כ זכר בימי חנוכה" (בן איש חי שנה א', וישב, כ"ד).

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה