01
שמעתי פעם שיעור של הרב בידרמן, שעסק בהשגחתו של בורא עולם עלינו. הוא הזכיר את הפסוק מספר תהילים, קל"א, ב': "אִם–לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי", והסביר שזהו פסוק שמבטא תחושת ביטחון, שלווה ותלות מוחלטת בבורא עולם, ממש כמו תינוק הרגוע בחיק אמו, שאין לו שום דאגה, כי הוא יודע שהוא נמצא בידיים הטובות והאוהבות ביותר שיש.
הרב נתן דוגמה פשוטה ועמוקה: נניח שאתה נוסע מירושלים לתל אביב. מישהו מתקשר אליך בדרך ושואל איפה אתה נמצא, ואתה עונה: בצומת גבעת שאול, אחר כך בצומת הקסטל, לאחר מכן בצומת עין חמד, ובהמשך בצומת שורש – וכך הלאה. אבל אם היית תינוק שנמצא כל הזמן בידיים של אמא שלך, מה היית עונה כשישאלו אותך איפה אתה? בכל מקום בדרך התשובה שלך הייתה זהה: "אני בידיים של אמא".
כך גם אנחנו. לא משנה היכן אנו נמצאים – אם ברגעים של עלייה או של ירידה, בתקופות טובות או מאתגרות – אנחנו כל הזמן בידיים של אבא שלנו, בורא עולם, וזה צריך להשרות עלינו רוגע אמיתי. ההכרה הזאת, שאנחנו בידיים הכי בטוחות, מאפשרת לנו לחיות מתוך שלווה עמוקה, אם רק נזכור את זה בכל יום, כל הזמן.
02
את השיא של ההבנה הזאת פגשתי לאחרונה בראיון שנערך עם ג'ולי, אמו של החטוף בר קופרשטיין. היא סיפרה שיום אחד קיבלה שיחת טלפון מאדם שדיבר במבטא ערבי-איראני. הוא אמר לה: "הילד שלך, בר, בידיים שלנו. אנחנו לא רואים אותך מספיק בהפגנות נגד הממשלה. כדאי שתתחילי ללכת להפגנות ונשמע אותך יותר". בהתחלה היא נבהלה. אבל מיד התעשתה וענתה לו: "הבן שלי לא בידיים שלך. הבן שלי בידיים של אללה. וגם אתה – בידיים של אללה". לרגע השתרר שקט בקו. ואז אותו אדם ענה לה: "את צודקת." וניתק.
הסיפור הזה השאיר עליי רושם עמוק. למדתי ממנו שיעור בלתי נשכח באמונה, שיעור שמזכיר לי באיזה ידיים אנחנו נמצאים תמיד – גם כשאנחנו לא רואים את זה.
03
אני רוצה לשתף גם בסיפור אישי שקרה לי לפני כמה שנים – כמובן, בלי להשוות לרמת האמונה הבלתי רגילה של ג'ולי, שתזכה בעזרת ה' לראות את בנה במהרה.
לפני כמה שנים, נסעתי בערב פסח בכביש מספר 1 מתל אביב לירושלים. בשלב מסוים התעסקתי בטלפון הנייד שלי בזמן הנהיגה (ואני מדגיש – לא לעשות את זה בשום פנים ואופן). מאחוריי נסעה ניידת משטרה. השוטר עקף אותי, הביט בי בעיניים, ראה אותי מתעסק בנייד, והכריז ברמקול: "סע אחרי למחלף חמד". במחלף חמד הוא עצר בצד, ואני אחריו. לקחתי את הרישיון והביטוח וניגשתי אליו. הוא לקח את המסמכים מבעד לחלון ונשאר בניידת. אחרי כמה דקות פנה אליי ואמר: "אתה עבריין סדרתי. זו הפעם השלישית שאתה נתפס על שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה. הפעם אני לא מוותר – תקבל את מספר הנקודות הגבוה ביותר, והקנס יהיה מקסימלי."
כשהוא התעסק בדו"ח, הסתובבתי, הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי: "בורא עולם, אני יודע שאתה שלחת אליי את השוטר הזה. אין סיכוי בעולם שהוא יחליט לוותר לי – רק אתה יכול. ואני רוצה להגיד לך כמה דברים: דבר ראשון חזרתי עכשיו מעשיית חסד, מלחלק חבילות לפסח למשפחות נזקקות של חיילים. דבר שני אל תיתן שהקנס הזה יהרוס לאשתי את החג. היא צדיקה אמיתית באמת לא מגיע לה גם אם מגיע לי. ודבר אחרון אני מבטיח – יותר לא אגע בטלפון בזמן נהיגה. אני מקבל על עצמי."
סיימתי את שיחתי עם בורא עולם, הסתובבתי אל השוטר. הוא פתח את החלון ואמר לי: "כולם אומרים שאני השוטר הכי קשוח בירושלים. נתתי דוחות לאנשים בדרך ללוויה של ההורים שלהם. והשוטר שיושב לידי יעיד – מעולם לא ויתרתי לאף אחד. אבל אין לי מושג למה – אני מוותר לך. קח את המסמכים, סע בזהירות, וחג שמח."
לקחתי את המסמכים, הודיתי לו, וגם אחלתי לו חג שמח. כשעליתי לרכב, הסתכלתי שוב לשמיים ואמרתי: "תודה רבה לך, בורא עולם, שוויתרת לי".
חשוב לציין שאני לא מלאך ובוודאי אני לא מגיע לקרסוליה של ג'ולי אמו של בר, גם אני שוכח לפעמים שאני בידיים של בורא עולם – נלחץ, מתעצבן, כועס…
אבל בכל פעם שאני נזכר באיזה ידיים אני נמצא – השלווה חוזרת אליי, והלב מתמלא מחדש באמונה.
שנזכה כולנו להרגיש תמיד כגמול עלי אימו.■
Ori88533@gmail.com
