יש רגעים שבהם האדם בונה עולם שלם במו ידיו – אבן אחר אבן, שיחה אחר שיחה, פשרה אחר פשרה – ודווקא ברגע השיא, כשכל עמלו עומד תלוי ועומד, משהו נסדק.
כך סיפר לי חבר על הפרויקט ששאב ממנו את נשמתו במשך חודשים ארוכים: הקמת אולם האירועים המשותף לשני בתי הכנסת בשכונה. זה לא היה רק מיזם טכני של צנרת, קירות נירוסטה וחשמל; זה היה מסע של גישור ועדינות. תיאומים אינסופיים בין גבאים, הצעות מחיר, קמפיין גיוס כספים וויכוחים נוקבים על כל פרט. כדי שהחלום הזה יתממש, הוא נדרש לתווך, לרפד ולחבר בין הקצוות. כשהגבאים נתקעו בגלל וויכוח סוער על הפרטים האחרונים של הפרוייקט הוא העמיד אותם מול ברירה אחת: או צועדים יחד – או שמחזירים את הכסף לתורמים. ההכרעה עבדה. הוא טיפל באישורים, בחיבורי המים, בביוב, והכל כדי להגיע מוכנים לחגי תשרי.
והנה הגיע ערב שמחת תורה. כמייצג הקהילה וכמי שנבחר לכהן כ"חתן בראשית", הוא נכנס לבית הכנסת. גופו היה עייף כהוגן מכל ההכנות, אך נשמתו הייתה מלאה בסיפוק זורח. האולם עמד על תילו, והציבור נהנה מכל רגע. מצד אחד, פעמה בו הודיה עצומה לבורא עולם; ומצד שני, כך הודה ביושר, זחלה אל לבו גם טיפה של גאווה מוצדקת על המפעל שהוביל.
אבל אז, ממש ברגע השיא – הכל התהפך. מתפלל מבוגר מהקהילה, שהרעש וההמולה של הילדים החוגגים הסעיר אותו, פתח את ארון הקודש וצעק בחמה: "שקט!".
הוא ניסה להתקרב אליו, להרגיע בנועם, להסביר שזהו יומם של הילדים. אך המבוגר ירד במדרגות הבמה, צעד לעברו בצעדים מהירים, ומול עיניהם הפעורות של כל אנשי הקהילה הטיח בו מטח של נזיפות חריפות: "אתה הורס את בית הכנסת! תסתלק מפה! אל תתפלל פה יותר!"
באותה שבריר שנייה, נורתה בלבו הבנה צלולה: מילים לא יעזרו כאן. במקום להשיב, להגן על כבודו או להזכיר את כל מה שעשה למען המקום – הוא בחר לשתוק. בעודו עומד שם, שפוף תחת הלבנת הפנים, הוא החליט לקחת את רגעי הביזיון הללו ולהפוך אותם לברכות. בלב נשבר הוא החל להתפלל: על חולים שהוא מכיר, ועל ילדיו שלו שעמדו שם, מביטים באביהם הנעלב ולא מבינים.
ההקפות החלו. הבושה הצליפה, אך הוא ידע שאינו רשאי לפגוע בשמחת החג. הוא נכנס למעגל ורקד בכל הכוח, כשמשקולת כבדה מונחת על חזהו. גם כשאחד החברים ניגש אליו ולחש: "אולי זה מהשמיים כדי שתתחזק בכבוד בית הכנסת" – אמירה שהוסיפה מלח על פצעיו – הוא בחר לא להגיב, אלא לראות בכך שיעור ישיר מבורא עולם.
למחרת הגיע התיקון הקטן. כחתן בראשית הוא נקרא לעלות לתורה, מיד לאחר אותו מתפלל מבוגר שעלה לפניו. כשהמבוגר ירד מן הבמה, הוא הושיט לעברו את ידו. החבר הושיט את ידו בחזרה, והאיש לחץ אותה בחום. שום מילה לא נאמרה, אך השתיקה של אמש פתחה פתח למחילה של היום.
***
סיפור נוסף, מטלטל לא פחות, סיפר לי חבר קרוב – מעשה שהיה עד לו במו עיניו:
"נסעתי באוטובוס בירושלים. בתחנה עלה חסיד – זקן ארוך, מראה חסידי שורשי, פשוט ומוכר. כנער שגדל בשכונה ראיתי אלפים כמוהו, לא היה בו שום דבר יוצא דופן. הוא החל לצעוד במעבר, ופתאום, בבת אחת, נפלה על האוטובוס דממה מתוחה וקפואה. אישה אחת נעמדה מולו, וזעקה בקול צורם שהקפיא את הדם: "סוטה! מה אתה נוגע בי?!"
כל הנוסעים קפאו במקומם. והוא? הוא לא צעק, ולא ניסה להגן על שמו. הוא פשוט שתק. כבש את פניו מטה והמשיך ללכת במעבר, נושא את הבושה לבדו.
אני מודה, באותו רגע הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: איזה בושות, איזה חילול השם איום ונורא, איך הוא מסוגל לעשות דבר כזה? המחשבות השיפוטיות שלי כבר חרצו את דינו לחובה.
האוטובוס המשיך בנסיעתו. והנה, פתאום – אותה אישה קפצה שוב ממקומה וצרחה על נוסע אחר שעמד במעבר: "סוטה! מה אתה נוגע בי?!"
רק בפעם השלישית, כשהאירוע חזר על עצמו מול נוסע נוסף, נפל האסימון לכל יושבי האוטובוס: האישה הייתה מתמודדת נפש ששקעה בהתקף חריף. האשמות כולם היו בדמיונה.
באותו רגע נעמדה אישה מבוגרת בירכתי האוטובוס. היא הסתכלה על הנוסעים הנבוכים, ובקול רועד ובעיניים דומעות אמרה: "אתם מבינים מה קרה פה ? האיש הזה שמע את בזיונו ושתק. הוא מחל על כבודו לחלוטין."
היא פנתה אל החסיד ואמרה לו בחרדת קודש: "צדיק, תברך אותנו. תתפלל עלינו, ואנחנו נענה אחריך אמן."
ואז התרחש נס קטן וזך בתוך קו 36 הירושלמי. אוטובוס שלם של אנשים זרים, חילונים דתיים וחרדים, צעירים ומבוגרים, החל לבקש ברכות: זאת לזיווג הגון, זה לזרע של קודש, זה לפרנסה, זו לשלום בית. והיהודי השתקן עמד במעבר האוטובוס, בירך מעומק הלב, וכל הנוסעים כאיש אחד ענו אחריו בקול מרעיד עולמות: "אמן!""
***
שני הסיפורים הללו מזכירים לנו שרגעי הביזיון הקשים ביותר הם גשרים סמויים מן העין. כשאדם בוחר שלא להשיב מלחמה, לא להתנצח ולא להוכיח את צדקתו – הוא מוותר על כבודו החולף, ומפנה מקום לאור גדול הרבה יותר. ■
Ori88533@gmail.com
