כמה חיכיתי לרגע הזה. חודשים שלמים חלמתי על היום בו אכנס בשערי הישיבה, אתיישב ליד הסטנדר, אפתח את הגמרא ופשוט אתחיל לגדול בתורה.
אבל א' אלול הראשון שלי היה כמו פטיש חמישה קילו על הראש.
ומעשה שהיה כך היה: כבר מתחילת כיתה ח' ידעתי שאני הולך ללמוד בישיבת "מרכז הרב". חלמתי על הרגע שבו אזכה לשבת בבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, לשאוב מבאר התורה הגואלת.
אלא שהיום בו התגשם החלום הפך פשוט לסיוט.
אני לא יודע להסביר למה. סך הכול הגעתי אליו די מוכן. כבר בתיכון אהבתי גמרא ואמונה, והמעבר לישיבה גבוהה היה אמור להיות עבורי טבעי וזורם.
ובכל זאת – אולי ההמולה של חמש מאות בחורים ששואגים סביבך מה אומר התוספות ומה דעת הריטב"א קצת הממה אותי. אולי זו תחושת הקטנות הפתאומית: מלהיות שמיניסט נכבד ששולח מבט מתנשא בחמשושים הצעירים, הפכתי בן רגע לתלמיד שיעור א', צעיר הצאן והאחרון בשרשרת המזון. הרגשתי כלום לעומת החכמים והמתמידים שהקיפו אותי מכל עבר. אולי אלו היו שעות הלימוד הבלתי נגמרות – מצאת החמה עד צאת הנשמה. במקום שיעורים של 45 דקות (ברוטו, אתם הרי מכירים איך זה: עד שהמורה נכנס, עד שמרגיע את הכיתה, עד שקורא שמות – אם נותרו 30 דקות ללמוד, מצבנו טוב), כאן הסדרים נמתחו על פני שלוש שעות תמימות של ריכוז מאומץ.
סיימתי את היום הראשון בהרגשה איומה שהגעתי למקום הלא נכון. שאני לא מסוגל. שזה גדול עלי.
נכנסתי למתח נוראי. מה יהיה?! כמה בניתי על הישיבה הזו. כל החלומות, כל העתיד שלי. לאן אלך עכשיו? ומה אגיד לכולם? שניסיתי אבל אחרי יום אחד התברר שאני לא מתאים? כמה מביך. איזו בושה…
הלכתי לישון כאוב ומושפל, אבל ניסיתי להתחזק ואמרתי לעצמי: תן לפחות עוד יום-יומיים לפני שאתה מוותר על הכול.
ובכן, היום השני היה שחור כמו הראשון. לא הבנתי איך זה קרה לי, וגם התביישתי לדבר על כך עם אנשים. כולם הרי מעריכים אותי, מצפים ממני.
הבשורה הטובה הגיעה בסוף היום השלישי. זכינו להיפגש עם ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא זצ"ל. אודה על האמת שהתקשיתי להבין הרבה מדבריו – הדיבור שלו היה קצת לא ברור, בוודאי למישהו חסר ניסיון כמותי, ולא היה פשוט לגשר על שבעים השנה שהפרידו בינינו. ובכל זאת היה משהו בהארת הפנים, בשמחה ובחיוניות שקרנו ממנו, שנתן לי בדיוק את הכוח שהייתי צריך כדי להמשיך לנסות עוד יום אחד.
סוף הסיפור היה שנשארתי שם עשר שנים. לאחר מכן המשכתי עוד ארבע שנים בבית המדרש הקהילתי בשוהם. סיימתי לימודי רבנות ורבנות עיר וזכיתי לעבור הרבה אלולים נהדרים בעולמה של תורה.
***
והסיפור הזה חוזר אליי כל שנה מחדש בא' אלול – כי הוא לא באמת סיפור על ישיבה. הוא סיפור על כל התחלה שביום הראשון גורמת להרגשה קשה, גדולה מדי. ילד שעולה לכיתה א' ובוכה בשער בית הספר, חייל שעומד המום בטירונות ולא מבין איך יחזיק שמונה חודשים, סטודנטית שיוצאת מהשיעור הראשון בתואר משוכנעת שכולם חכמים ממנה, זוג צעיר שמגלה בשבוע הראשון של הנישואים שהחיים המשותפים מורכבים יותר משדמיינו, אדם שמקבל תפקיד חדש בעבודה ומרגיש כמו מתחזה. כולנו מכירים את התחושה הזו של "אולי טעיתי, אולי זה לא בשבילי" – והיא כמעט תמיד שקרנית. היא לא באמת מודדת התאמה. היא בעיקר מודדת כמה גדול השינוי שאנחנו נמצאים בתוכו.
אז לכבוד א' אלול הזה, שבו כשישים אלף לומדים ייכנסו בשערי בתי המדרש והישיבות, הנה כמה מחשבות שהייתי שמח שמישהו יגיד לי אז, ביום הראשון שלי ואני מקווה שיעזרו גם לכם:
קושי בהתחלה הוא לא דבר חריג. זו הנורמה –
כמעט כל דבר משמעותי שעושים בחיים נראה בהתחלה גדול מדי. זה לא סימן שטעית – זה בדרך כלל סימן שהגעת למקום ששווה להישאר בו. תנו לזמן לעשות את שלו לפני שאתם שופטים.
השאלה ה״מביכה״ היא בדיוק זו ששווה לשאול –
לא הביישן למד", קבעו חז"ל, והם ידעו על מה הם מדברים. מי שמעז לשאול את מה שנראה "מובן מאליו" לכולם מסביב – הוא בדרך כלל זה שבאמת יתקדם, בעוד שהאחרים ממשיכים להעמיד פנים שהבינו.
או חברותא או מיתותא –
אין כמו ללמוד, לעבוד ולצמוח לצד מישהו שמאתגר ומפרה אתכם. זה הפורמט המנצח של בית המדרש היהודי כבר אלפי שנים. ומה אם מתברר שהחיבור לא עובד? זה בסדר גמור לחפש הלאה. זו לא נפילה, ואין פה שום דבר אישי. זה פשוט חלק מהדרך למצוא תוך כדי ניסוי ותעיה את מי שבאמת מתאים לכם.
שמרו גם על הגוף –
תישנו מספיק, אכלו טוב ואל תוותרו על ספורט לפעמים. הנשמה פורחת, אבל היא גרה בגוף.
תנו לטלפון לנוח –
השאירו את הסלולארי בארון הנעול בחדר בפנימייה. כדי לצלול לעומק עולם התורה חייבים התמסרות ופניות נפשית מלאה. מי שצמוד למכשיר שלו יסבול מבעיות קליטה חמורות – לא במכשיר, בראש ובלב.
דע מאין באת –
גם כשתרגישו הכי בנוח בעולם במקום החדש שלכם, אל תשכחו את מי שליווה אתכם עד הלום, ובעיקר את שני האנשים שהכי אוהבים אתכם בעולם – אבא ואמא (וגם את האחים והאחיות שמתגעגעים). המשיכו לשמור על הקשר, לא כמשימה אלא כמתנה – גם להם וגם לעצמכם.
ואחרון חביב – תיהנו. צאו לדרך בשמחה ובהודיה לה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקכם: לטעום ממתיקות התורה, להוסיף את החוליה שלכם בשרשרת המפוארת שהתחילה בסיני, ולתת כוח רוחני בנשמה של עם ישראל בדור הגאולה.
מוקדש באהבה לבני היקר ליאל, שמתחיל בעזרת ה׳ השבוע שיעור א׳ בישיבה. ■
