כשרון ההוראה

ד"ר חנה קטן

ד"ר חנה קטן

רופאה גניקולוגית, מומחית לפריון, מרצה וסופרת

אני מצדיעה לעובדי ההוראה, מורידה את הכובע בפניהם, ומרגישה קטנה לעומתם. האמירה החינוכית משליכה למרחוק כמטווחי קשת.

בצלאל היה “טלנט”. אין ספק בדבר. מעבר לכשרונו המיוחד בכל סוגי האומנויות, ואחריותו על מלאכת בניית המשכן, הוא התמנה גם על הוראה לאחרים “ולהורות נתן בליבו”. הוא היה מורה מבריק. היה לו כישרון ללמד אחרים איך לבצע את העבודה הכי טוב שאפשר.
הכישרון להורות אינו דבר מובן מאליו. יש אנשים מלאי יידע, שאינם יודעים ואינם מצליחים להעביר אותו לאחרים. המורים הטובים ביותר הם לאו דווקא המבריקים בידע שלהם, כי אם אנשים שניחנו בכישרונות אנושיים. ההוראה נמצאת בלב, לא בראש. מורה טוב יודע ליצור קשר עם התלמיד, לשדר בראש אחד, בלב אחד.
התלמיד שמתחבר לתדר של המורה, יוכל גם להפנים את התכנים וגם את הערכים שהוא מבקש להעביר הלאה, ואז אכן ההוראה ממלאת את תפקידה. נראה, על פניו, שלא לשווא עניין ההוראה מופיע בפרשת ויקהל, שבה יש חזרה כפולה ומכופלת על מה שנלמד כבר בפרשת תרומה. הרי חלק חשוב מההוראה הוא החזרה: חזרה על החומר הנלמד, חזרה על הטמעת ערכים, וחזרה על פעולות שגורמות להפנמת הידע.
וזה לא קל בכלל. קיימת תופעה ידועה, שחיקת המורים. עשרות אחוזים מהם אינם מסיימים את ההוראה בגיל הפנסיה, אלא הרבה קודם. כמה מהסיבות לכך הן בריאותיות.
יש מחלות תעסוקתיות ייחודיות למקצועה ההוראה. אחת מהידועות היא הופעת פוליפים במיתרי הקול הגורמים לצרידות כרונית. העמידה הממושכת על הרגליים עלולה להחמיר תופעות של דליות בגפיים התחתונות.
חלק ניכר מהמורים סובלים מחסך בשעות שינה, ומעייפות כרונית, עקב המטלות הרבות, והרצון להספיק את החומר, לבדוק שיעורי בית, לתקשר עם התלמידים ועם הוריהם. ובתקופת הזום העומס גובר ולהטוט בין המשימות והכנה והעברת שיעורי זום מול חלונות שחורים והורים צופים בקרתיים “יודעי-כל” מקשים. יש גם קשיים רגשיים ונפשיים שמורים רבים סובלים מהם, בעקבות המאבקים היומיומיים עם התלמידים שלא תמיד משתפים פעולה, והרי בדור המשיח “חוצפא יסגיי”.
וכך מזדחלת לה השחיקה שמערערת כל חלקה טובה.
יש לי חברות רבות שזנחו את מקצוע ההוראה במחצית הגמר. הן התעייפו ונשחקו. חלקן הגדול עבר לתחום הטיפול: מטפלות זוגיות, ומטפלות בתחום האישות, ומאמנות לזוגיות ומטפלות רגשיות, ויש שלמדו פסיכואנליזה, ואחרות העוסקות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. והיריעה רחבה. ואילו אני, שעוסקת בטיפול מעל שלושים שנה, מבקשת ללמד, להרצות, לכתוב, לחנך לבריאות, למשפחה. לגעת בנשמות. אני מצדיעה לעובדי ההוראה, מורידה את הכובע בפניהם, ומרגישה קטנה לעומתם.
האמירה החינוכית משליכה למרחוק כמטווחי קשת, הדוגמה האישית, הערכים שאדם מקרין מאישיותו – עשויים לעצב את פני הדור ממש. כל נגיעה בלב של ילד, כל פירגון, יירשמו על לוח ליבו לאורך ימים. טביעות מלאכתו של מורה טוב ניכרים מדור לדור. איזו זכות זאת.
אני , כרופאה, יכולה להשפיע, בסך הכול , ברמת ה”אחד על אחד”. ואילו חברתי המורה, משפיעה על דורי דורות.
טוב, אולי הדשא של השכנה פשוט נראה ירוק יותר.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה