פרשת ויקרא פותחת את ספר תורת כהנים, ספר הקורבנות. החומש מדבר על קורבנות בהמה ועל מנחות ועל נסכים, חלק מהקורבנות באים מרכוש הציבור וחלקם נדבה פרטית של אדם, חלקם קורבנות יחיד וחלקם קורבנות ציבור. וקיימים גם קורבנות היולדת – תורים בני יונה.
הקורבן דומה למנהג הכפרות. מצד מסוים, האדם מרגיש שהקורבן שהוא הקדיש, עולה למעלה לעולמות עליונים ונעלם מהעולם הזה, וכאילו הוא עצמו נמצא במקום הקורבן ועולה למדרגות עליונות. הקורבן הוא התחליף, וכך מביא הקורבן עצמו נשאר פה לחיי העולם הזה, “זו חליפתי זו תמורתי זו כפרתי”. [ואמנם אנחנו נוהגים, כמנהג הגר”א, לעשות כפרות על פרחים, אבל גם במנהג זה, כשמשילים את העלים אחד אחד, ניתן לדמיין שכך חליפתי].
חז”ל דייקו ומצאו שדווקא בקורבנות הפשוטים יותר, קורבנות העניים, נאמר “נפש כי תקריב”. העני גם במתנה מועטת יחסית מקריב את נפשו, את עצמו, את נשמתו. קורבן עני לפעמים משמעותי יותר מאשר המתנה הגדולה והמרשימה של העשיר. הסיבה היא שבכך באה לידי ביטוי הנתינה מעומק הלב כאשר העני בא ונותן מתנה לבית המקדש לעבודת ה’.
הנתינה מעומק הלב של המתנה הקטנה של העני מבטאת הרבה יותר את הכפרה שבקרבן, את הנתינה מעומק הלב, מאשר כל מתנה גדולה סטנדרטית אחרת.
לא תמיד מרגישים היום מה חסר לנו כאשר אין הקרבת קורבנות. להיפך, לפעמים אנו מודים על כך, בסתר הלב, שאין לנו את הטיפול בשחיטה ובזריקת הדם ובניתוח ובהקרבה של בעלי חיים שמוצאים את מקומם על המזבח, ומה חסר לנו בעבודת ה’ של התפילה? אבל חז”ל אומרים שעבודת הקורבנות היא אחד העמודים שהעולם עומד עליו, בנוסף לתורה ולגמילות חסדים, והעמוד החשוב הזה חסר מאוד עכשיו. ואנחנו מאמינים שעצם העבודה הזאת מעלה אותנו למדרגות נעלות.
חוסר הקורבנות דומה למי שחי באולם ענק שבו יש לו די כל צרכו, אבל הוא לא רואה את אור השמש, והוא אפילו לא מרגיש שמשהו חסר לו. ואולי החוסר בקורבנות דומה גם לאדם הרחוק מתורה ומצות, אילו היה האדם יודע את מתיקות התורה… אין לנו את אור הקורבנות. לו זכינו להשפעה האדירה שלהם על העולם הפיסי והרוחני, כל העולם שלנו היה נראה אחרת. ובתוך הקורבנות קיים מדרג המנחות כאמור לעיל, שבו נתינת העני שווה הרבה יותר מנתינת העשיר.
מסופר על אחד התנאים, שהיה חולה מאוד, וכמעט הגיע לעולם הבא. לבסוף הבריא, ושאלו אותו “מה ראית בחלומותיך ובהגיגיך כאשר היית כבר כמעט בעולם הבא?” והוא אמר: “עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה”. השיבו לו: “עולם ישר ראית…”
אני ממתינה בכל יום למשיח. בקרבת בית המקדש, אמצא לי לשכה, שם אוכל לעזור לנשים להיות טהורות, בעזרת טיפול הורמונלי, וכך הן תוכלנה לעלות ולהקריב קורבנות ולהיות חלק בעבודת ה’ הנעלה ביותר. שנזכה לביאת גואל בקרוב – כן יהי רצון.
חוסר הקורבנות דומה למי שחי באולם ענק שבו יש לו די כל צרכו, אבל הוא לא רואה את אור השמש, והוא אפילו לא מרגיש שמשהו חסר לו.
