היעלו כעת ארצה הישיבות בניו יורק?
הרב נפתלי וינברג הוא תלמידו של גאון ישראל הרב ישראל זאב גוסטמן זצ״ל, וכיהן כר״מ בישיבתו ״נצח ישראל״. במשך שנים רבות הוא היה צמוד למורו ורבו הרב גוסטמן והכיר היטב את דעותיו והשקפותיו. אחרי הבחירות בניו יורק שבהן נבחר שונא ישראל לתפקיד ראש העיר, שאלתי אותו מה להערכתו היה אומר היום הרב גוסטמן לעם היהודי היושב בגולה. וכך הוא השיב: ׳אינני יודע אם קרה הדבר ישירות בעקבות מלחמת ששת הימים, אבל עובדה היא שיום אחד, באותן שנים שלאחריה, הוא הודיע בישיבה שהוא עמד בראשה בניו יורק, שהחליט לעלות לארץ. הוא עזב את מקומו הנוח שם ואף את ישיבתו, עלה לארץ והקים בה את הישיבה מחדש בשכונת רחביה בירושלים. אני אמרתי לו בזמנו שאם הוא עולה, גם אני רוצה לעלות בעקבותיו, וכך היה, אבל אינני מכיר עוד תלמידים שעלו עמו אז.
הוא לא נהג לדבר בהכרזות, או לפנות לציבור הרחב, אבל במעשיו ובדוגמא האישית הוא אמר שהמקום של היהודים הוא כאן בארץ. אני משוכנע שהיום עוד פי כמה וכמה הוא היה אומר שנגמרו הסיבות להישארות בגולה, והיה מצפה, בוודאי מיהודי ארה״ב, לעלות לארץ.׳
רק להסיר קליפות…
סיפר לי מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״: ׳בעיתון הארץ, בגלגולו הקודם, כשהשנאה לציבור החרדי לא היתה כה גדולה, החליטו לערוך כתבה שתציג לציבור החילוני את הציבור החרדי. שלחו עיתונאי שיבקר בישיבות. בין היתר הוא ביקר בוועד הישיבות ופגש שם כמה מגדולי ראשי הישיבות. הידיעה שלו ביהדות היתה אפסית. למשל, הם רצו להתפלל אחרי המפגש, והיה חסר עשירי למנין. ביקשו ממנו להשלים מנין והוא הצטרף בשמחה. נתנו לו סידור, והוא אמר כל מה שיש שם, כולל ׳אתה חוננתנו׳, ׳יעלה ויבוא׳ וכו׳.
בין היתר הוא ביקש להפגש עם מורי וחמי (האדמו״ר מסלונים בעל ״נתיבות שלום״). חמי סיפר לי שהוא אמר לאותו עיתונאי: מדוע השתחווה יעקב לעשו ״שבע פעמים עד גשתו עד אחיו״? לפי הקבלה, בכל השתחוויה הוא קילף קליפה אחת, עד השביעית שבה הוא הגיע ללב אחיו ממש, ״וישקהו ויבכו״. העיתונאי הבין את הרעיון שאליו רמז הרבי, שצריך רק לקלף קליפות חיצוניות כדי להגיע ללב אחים.
ואז האדמו״ר אמר שהוא רוצה לשאול אותו שאלה שמטרידה אותו שנים רבות והוא אינו מוצא לה תשובה: ׳ידוע לכל שאחוז גבוה מהדור הצעיר בציבור הכללי עזב את דרך הוריו, אידיאולוגית ומוסרית. כלומר, אחוזי ההצלחה החינוכית נמוכים בלי כל פרופורציה לאחוזי ההצלחה שבציבור התורני. לא מדובר על ערכים דתיים אלא על ערכים המוסכמים על כולם. הרי אתם אנשים חושבים, ואתם רואים שקיימת בעיה בדרככם החינוכית. מדוע אין לכם ענין לשלוח אנשים שיבדקו מהו סוד הצלחת התוכנית החינוכית בציבור התורני, גם לשיטתכם? הרי אולי תוכלו לאמץ ממנה משהו!
אחרי הפגישה כתב העיתונאי מכתב תודה חם לאדמו״ר, והוסיף: ״ברור לי שהימים הנוראים השנה לא יעברו עלי סתם כך כבעבר״…׳
תחליף קורבנות [לא טופו…]
בימים אלה, אנו לומדים ב״דף היומי״ את מסכת זבחים. חז״ל אמרו שבזמן הזה האכלת תלמידי חכמים מהווה מעין תחליף לקורבנות. כמה אנשים בעבר סיפרו לי על מאמצים גדולים שעשו כדי להאכיל תלמידי חכמים אף בזמנים הקשים ביותר. אחד מהם, יוסף וסרלאוף, יהודי תל-אביבי ניצול שואה, תיאר בפני כיצד הצליח לצאת מהגטו דרך גדר התיל מדי יום כדי להשיג מזון, ולחלקו לתלמידי חכמים, לזקני העדה ולנזקקים. הוא ממש סיכן את עצמו למען מטרה נעלה זו. אדם נוסף, משה וולברשטיין, גם הוא ניצול שואה, תושב בני ברק, סיפר שהיה מתגנב בכל יום אל מחוץ לגטו קובנה כדי להשיג חלב טרי עבור רבי אברהם דב כהנא שפירא, בעל שו״ת ״דבר אברהם״. הוא אמר לי שהוא מאמין שזו הזכות שעמדה לו להנצל בשואה. בספר ״בעוז ותעצומות״ של אבי רט, מובא תיאור של הרב שלמה גורן מעביר לחמיו ״הרב הנזיר״ רבי דוד כהן, הנצור בירושלים, כמה ביצים בודדות במעין מבצע פרטי מיוחד, בעיצומה של מלחמת השחרור.
סיפר לי קרובו של הרב ראובן מרגליות, מייסד ספריית הרמב״ם ומהיוצרים התורניים הפוריים ביותר: ׳דודי התגורר בתל-אביב. במלחמת השחרור, בימי המצור על ירושלים, הוא דאג לשלוח חבילות מזון לרב מטשעבין, ר׳ דב בעריש ויינפלד, שהיה בירושלים. (רק שנתיים לפני כן עלה ארצה בעקבות מאמצי הרב הרצוג, אחרי תלאות השואה, מחסור וסבל בסיביר ובבוכרה. מ.ד.). אגב, היתה הערכה הדדית גדולה בין שני ענקי תורה אלו. יש באמתחתי מכתבים ששלח לו הרב מטשעבין. דודי הצטיין בבקיאותו הרבה, והרב מטשעבין אמר שבחידושיו הוא לא פוחד מאף אדם שיתפוס אותו באיזו טעות, חוץ מר׳ ראובן מרגליות…׳
ספרות המוסר מהדור שלנו
כתגובה לטור הקודם, כתב לי מאיר גוטמן מכתב, וזה לשונו: …רֵבּ אליהו גרוסברג…היה הר״מ שלי בנתיב מאיר, איזה ר״מ! עד היום אני מתרגש כשאני נזכר בו צועד בפעם הראשונה אל הכותל בחג השבועות תשכ״ז, בראש כל תלמידיו, בין כ 200,000 יהודים נוספים… הוא הכיר את הכותל, התפלל בו בעבר (לפני 1948), אנחנו לא. רק עמדנו משתאים. מצרף קטע ממכתב חיזוק ששלח אלי, אחרי שבתי נרצחה בפיגוע, בתחילת שנת תשס״ב…: ״אני לומד עכשו ומולי 2 ספרי מוסר: זה של הרמח״ל, שבמחילה מכבודו סגרתי, ופתחתי את ספר המוסר השני ״דבש מסלע״, שהביאו לי הבוקר. אני קורא מה כתבה סלעית…(בתו של מאיר גוטמן. מ.ד.) ואין דבר מוסר גדול מזה! מאיפה יכלה אשה צעירה להגיע להבנות כאלו? גם בתי הקדושה רוחמה היתה מלאה ביראת שמים ובמידות טובות ואני מרשה לעצמי לומר לך, אשריך ואשרינו שזכינו לנפשות שכאלו, שיושבות עכשו מתחת כסא הכבוד להגן עלינו!״ (עד כאן לשון מכתבו של ר׳ אליהו גרוסברג. מ.ד.). ■
meirdorfman@gmail.com
