השבוע עמדתי בסליחות בכותל המערבי. האווירה הייתה מחשמלת. רחבת הכותל הייתה מלאה מקצה לקצה בהמוני בית ישראל.
ואז, לזמן קצר, חטאתי. הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד מהכיס וצילמתי. והבנתי מייד שפשוט לא הייתי בנוכחות מלאה.
***
ברצוני לשתף בשני סיפורים עוצמתיים של הכוח של להיות נוכח.
ערב ראש השנה תש"ע. הרב משה מורנו ואשתו נסעו בלילה לביתם שבמעלה אפרים, רכב שנסע מאחוריהם החל לסנוור אותם. מתוך התחשבות, האט הרב משה את מהירות הנסיעה כדי לאפשר לרכב מאחור לעקוף.
הרכב עקף ואז חסם בפתאומיות את נתיב נסיעתם, ומתוכו זינקו שלושה מחבלים חמושים. הם ריססו את מכוניתם של בני הזוג. השמשות התרסקו לרסיסים, הצמיגים נקרעו, והפח נותר מחורר. אך בתוך התופת הזו התרחש נס – למרות עשרות הקלעים שנקבו את הרכב, הרב ורעייתו נותרו בחיים.
כשנגמרו למחבלים המחסניות, הם חזרו לרכבם כדי לקחת מחסניות חדשות ולהשלים את משימתם. הרב ורעייתו הבינו כי מדובר בשברירי שניות של חסד. ללא היסוס, הם זינקו מתוך הרכב אל עבר התהום שבצד הדרך. בחושך המוחלט הם הדרדרו במורד , נחבלים מהסלעים ומהקוצים, עד שנבלמו בעומק של כ-30 מטרים. הרב משה ספג קליע ברגלו. המחבלים ירו עוד מספר צרורות לעבר האפלה, ונמלטו מהמקום.
בני הזוג היו פצועים, בלב שום מקום, בעומק של שלושים מטרים מתחת לכביש, ובלי יכולת לעלות משם. ברגע הזה נזכרה רעייתו של הרב במכשיר הסלולרי שבכיסה. בידיים רועדות היא חייגה לכוחות הביטחון. והחילוץ היה מהיר: הלוחמים והצוותים הרפואיים חילצו אותם, ובמקביל הוטל עוצר נרחב על האזור והמחבלים נלכדו.
כעבור כמה חודשים נערכה סעודת הודיה מרגשת על הצלתם. במהלך הסעודה קם אחד מידידי המשפחה וסיפר ששוחח עם כוחות הביטחון שחקרו את האירוע , והם אמרו לו : "אנחנו לא מבינים עד עכשיו איך הם הצליחו להוציא שיחת טלפנון מעומק הוואדי כשבאזור הזה אפילו בכביש למעלה אין קליטה?"
הוא המשיך ואמר: "נדמה לי שאני יודע את התשובה. הרב מורנו קיבל על עצמו הנהגה מיוחדת: כשהוא נמצא בבית הכנסת, המכשיר הנייד שלו כבוי לחלוטין. הוא נוכח באופן מלא מול בורא עולם, וכל העולם יכול להמתין. מי ששומר על הקשר ועל ה'קליטה' שבינו לבין קונו ברגעים הקדושים, מי שנוכח באמת מול ה' – מקבל 'קליטה' ישר משמיים גם מתוך התהום העמוקה ביותר."
***
את הסיפור השני סיפרה לי שכנה קרובה שלנו:
"בשנה השנייה שלי במערכת החינוך, כבר עבדתי בשני כובעים: מחנכת כיתה י"א בתיכון, ויועצת בחטיבת הביניים.
בתחילת השנה קבעתי שיחות אישיות עם תלמידי הכיתה החדשה שלי כדי להכיר אותם קצת מקרוב. אחד התלמידים ניגש אליי ואמר שהוא לא יוכל להגיע לשיחה שלו בצהריים. 'יש לי היום יום הולדת,' הוא הסביר במבוכה.
משהו בי פשוט הגיב באינסטינקט של חום. עניתי לו בהתלהבות, בחמימות לבבית ובמאור פנים: 'מזל טוב! איזה יופי, ברור שתלך לחגוג, הכל בסדר!'. זה היה רגע קטן, כמעט חסר חשיבות מבחינתי. חיבקתי אותו במילים, שמחתי בשמחתו – והמשכתי בשגרת היום העמוסה. הסיפור הזה נשכח ממני לחלוטין.
כמה חודשים לאחר מכן, דברים החלו להשתנות. מתחת לדלת החדר שלי כיועצת בחטיבה החלו להופיע מכתבים אנונימיים. מדי יום פגשתי שם דף נייר מקופל, ובו מילים קשות ומטלטלות: 'אני רוצה להתאבד.' 'אני רוצה למות.' המכתבים תיארו מצוקה נפשית עמוקה.
הבנתי מיד שמדובר בתלמיד מתוך כיתת החינוך שלי, אבל לא ידעתי מי זה. הכתב לא היה מוכר. ניסיתי בכל דרך לעלות על עקבותיו. הייתי אובדת עצות, מוצפת בדאגה ולא נרדמתי בלילות.
ואז, יום אחד, הדלת נפתחה. הוא פשוט התייצב בחדר היועצת שלי, הביט בי ואמר: 'זה אני. אני זה ששלחתי לך את המכתבים.'
הייתי מופתעת לחלוטין. ישבנו לשיחה ארוכה. הקשבתי לו, ביררתי מה עובר עליו, ניסיתי לעטוף ולהבין את גודל הסערה. כשהתרגשתי מהגילוי שאלתי אותו: 'תגיד, מכל האנשים בעולם, מכל המורים והמבוגרים… למה דווקא אליי פנית?'
הוא הביט בי וענה: 'בגלל הדרך שבה הגבת כשסיפרתי לך שיש לי יום הולדת. התגובה שלך, ההתלהבות, והאכפתיות האמיתית – זה היה הרגע שבו נתתי בך אמון. נוכחת שם בשבילי ב-100%. שם ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך.'
מאותו רגע יצאנו לדרך. ליוויתי אותו לטיפול מקצועי, גייסתי את ההורים שלו, ובנינו מעטפת שלמה של התערבות ועזרה שחילצה אותו מהתהום.
ולפני כחמש עשרה שנים המעגל הזה נסגר באופן הכי מרגש שיש: התבשרתי שהוא בחר לעסוק בחינוך. הוא הגיע לעבוד בדיוק בבית הספר שבו למד, והפך למחנך כיתה בעצמו. עבדנו שם יחד – הוא כמחנך, ואני כיועצת.
עד היום שמורה אצלי בקליניקה תמונה קטנה שהוא נתן לי במתנה. ממוסגרת בה המימרא: 'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא'."
***
אנחנו חיים בדור מוצף גירויים, שמנסים למשוך את תשומת ליבנו.
כאשר אנחנו בוחרים להיות נוכחים – בתפילה, במבט בעיניים של בן הזוג, בהקשבה מלאה לילד, או במאור פנים לאדם אחר – אנחנו מביאים אור אדיר לעולם. לעולם איננו יודעים איזה ניצוץ קטן של נוכחות, אכפתיות ומבט מעמיק יכול להאיר עבורנו או עבור מישהו אחר את כל החשיכה. ■
Ori88533@gmail.com















