להעלות נר תמיד

מרתקת היא הדלקת הנר, מציתים את הגפרור ומצמידים לפתילה, אין כללים קבועים מראש להדלקה, כל פתילה קובעת זמן הדלקה לעצמה לפי החומר שממנו היא עשויה ולפי סוג השמן שהיא טבולה בתוכו, לפי מזג האוויר ותנאי הסביבה. יש פעמים שהפתילה נדלקת מיד ויש פעמים שלוקח לה זמן רב, יש פעמים שעם אותו גפרור מספיקים להדליק כמה פתילות ויש פעמים שלפתילה אחת נדרשים כמה גפרורים, כך היא מלאכת ההדלקה, תובעת מאיתנו סבלנות ועוד סבלנות…
פרשתנו פותחת בציווי אל בני ישראל להדליק את המנורה של המשכן אך התורה אינה בוחרת במילה ׳להדליק׳ אלא במילה ׳להעלות׳: ׳ לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׳ [שמות כז, כ] ורש״י מבאר: ׳מדליק עדו שתהא שלהבת עולה מאליה׳.
פרשנים רבים לקחו את דברי רש״י כמשל על מלאכת החינוך, לילדינו ולתלמידנו ואף לעצמנו… ראשית ההורה והמחנך חייבים להבין שאין כללי חינוך הזהים לכולם, לכל ילד יש כללי ׳הדלקה׳ או ׳העלאה׳ משלו, יש ילדים אשר זקוקים להשארות מקור האש קרובים אליהם, מקור החום והאהבה צמודים אליהם לזמן ממושך. יש ילדים שקשה מאוד להדליקם ולהעלותם וזקוקים הם לכמה גפרורים, נסיונות חוזרים ונשנים להעלותם וכמובן אופציית היאוש מהדלקתם לא קיימת. ההורה והמחנך מאותגרים, מאמץ גדול שוב ושוב, עם אהבה וסבלנות אין קץ, עד שהשלהבת תהא עולה מאליה, עד שהנער יעמוד על רגליו.
בזית ובשמן ישנו יסוד נוסף שחז״ל התעכבו עליו בענין עם ישראל כולו. מובא במדרש [שמות רבה לו, א] מדוע ישראל נקראו זית? ׳אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שומנן, כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין, ואחר כך עושין תשובה והקב״ה עונה להם… הוי ׳זית רענן יפה פרי תואר׳.
נראה שבכדי להאיר לנו, לסביבה ולעולם כולו, אנו נדרשים ראשית לזיקוק עצמי, לטהרה פנימית, ובכדי להגיע לכך צריך את ה׳כתית׳, כך מאירים וכך גם מוארים.
ה׳כתית׳ ו׳האור׳ הולכים ביחד. כמה רוממות יש בתוך עם ישראל, בלי הבדלי מחנות, דעות או כל פילוגים אחרים בחודשים האחרונים, בעת מלחמה כולנו מאוחדים, וכמה חבל לאבד את האפשרות ל׳מאור׳ ולא להמשיך ׳להעלות נר תמיד׳ ולא רק בזמן מלחמה. אמן כן יהי רצון! ■