זה היה בערב ליל הסדר, ומשפחת מזרחי יצאה ממודיעין לחגוג את ליל הסדר בקריית ארבע. באמצע הדרך עמדו מחבלים על הכביש והתחילו לירות לעברם. "ברוך קלט ומייד צעק לנו 'מחבלים'. המחבלים ירו עלינו מטווח אפס, פגעו בברוך ופגעו בי, וברוך נרצח במקום. אני נפצעתי קשה משלושה קליעים. הצלחתי לצעוק לילדים שלי שיפתחו את החגורות וישכבו מתחת לכיסאות. ברוך לחץ על הגז בנשימתו האחרונה כדי להציל אותנו, ואני הזזתי אותו, לקחתי את ההגה והמשכתי לנהוג כשאני יושבת בכיסא הנהג. בזכות הלחיצה על הגז של ברוך התרחקנו מהם מעט, אך פתאום ראיתי שהם התקדמו לעברנו באופנועים. המחבלים ירו עלינו 45 כדורים. רצונם היה לעשות וידוא הריגה", מספרת הדס ומתארת את תמונתם של המחבלים שעדיין רצה לה בראש. "התקשרתי למשטרה ואמרתי שיש פצועים אנוש, למרות שידעתי שברוך כבר לא חי, אבל לא רציתי שהילדים ישמעו. דיממתי כולי והרגשתי שאני עוד רגע מאבדת הכרה. הצלחתי בקושי רב לשמור על ההגה שהרכב לא יתהפך, החזקתי את עצמי עד שהכוחות הגיעו. ברגע שהגיעו איבדתי הכרה".
אני נשנקת ומנסה להפנים כל מילה מדבריה של הדס. התפקוד של הדס באותם רגעים, הנחישות, קור הרוח, מעוררים השראה. הדס קיבלה עיטור מופת מהמשטרה על התנהלותה באירוע (יש תמונה של העיטור).
העמידה מול המחבלים בחוסר אונים הזכירה לי את הפיגוע "שלנו". את התיאורים של האחים שלי על קולות הירי מהרכב של המחבלים, על הכדורים שפגעו לאבא בראש וגרמו מוות מיידי, על הפציעה הקשה של אימא, על הניסיון של האחים שלי להיחלץ מהרכב ההפוך בכוחות עצמם, כי אימא נפצעה אנוש ואבא כבר לא היה בחיים. אני נזכרת ברגעים שהגעתי למקום הפיגוע וראיתי את הרכב שלנו מרוסס כדורים, ואת כל הדם על הכביש ואת התיקים של אחים שלי. המראות אינם עוזבים.
הצלקת שהפיגוע משאיר אחריו מורגשת לנצח. הדס עברה שיקום וב"ה היום היא במקום טוב יותר, אך הצלקת בנפש לעולם לא תחלים. גם ילדיה של הדס נכוו קשות בחוויה שורטת לכל החיים. משפחת מזרחי מתמודדת בכל בוקר עם החוסר ועם המראות של אותו ערב חג 2014.
בנה של הדס חגג בר מצווה בראש השנה, והיא מקריאה לי חלק קטן מדרשת בר המצווה שלו:
"אני זוכר יריות רבות וזגוגיות מתנפצות, בלגן ופחד, את פציעתה שבה אימא, אמבולנס וחיילים רבים. עברנו תקופה קשה בה חסרונו של אבא היה מורגש… היום אני חוגג בר מצווה, דבר שממלא אותי בהתרגשות, אך גם בעצב ובגעגוע נורא. אבא שלי שחיכה כל כך לרגע שאחגוג בר מצווה, לא יחגוג איתי, לא ילמד אותי לקרוא את ההפטרה, גם לא יעמוד לצידי בזמן הקריאה ולא יוכל להתגאות בי". צמרמורת עוברת בי. אני מרגישה שהיא מקריאה את מה שהלב שלי מרגיש. התחתנתי שנה אחרי הפיגוע, והדבר הקשה ביותר היה להתחתן בלעדיו. אנחנו רוצים להתקדם ולהמשיך, אבל רוצים שהוא יהיה חלק. כי אבא הוא לא חבר ואח. אבא הוא המקום הבטוח, האדם שתמיד יהיה שם בשבילי ויהיה גאה בי, לא משנה מה.
הדס מזרחי, כחברה לא מרצונה במשפחת השכול במדינת ישראל, מספרת מעט על תחושותיה הרבות מאמרתו של חגי אלעד באו"ם."תמיד כששומעים סיפורים מהשואה או רואים סרט מנסים להבין מה עובר בראש של אותם 'קאפו' אשר קיבלו לידם מקלות, ותחת מסווה של ממונים לשמור על הסדר הרביצו והתאכזרו לאחיהם אשר נשלחו להשמדה. קשה להבין מה עובר בראש של אדם כזה, במיוחד כאשר הוא מפחד שגורלו ייחרץ", הדס משתפת. "במקרה של חגי אלעד, שום דבר מזה לא קיים. הוא לא חושש לחייו ולא עומד בסכנה, אלא יש בו תחושה מעוותת של חוסר צדק, מוסר מעוות של מי הרוצח ומי הקורבן.
"ראינו במו עינינו את ברוך הי"ד נרצח בידי חיות אדם", היא נזכרת בכאב, "ראינו בבית המשפט אילו זכויות הם מקבלים, ראינו את השנאה בעיניים שלהם ושל בני משפחותיהם. אנחנו רואים אם פלסטינית מחלקת סוכריות בהודיה על שבנה רצח. כאשר אנו רואים יום-יום את ההסתה שמביאה לעוד ועוד רצח אנו יודעים מי הם, וגיבורים הם לא".
דבריה של הדס מחזירים אותי לרגעים ההם, כשאני שומעת את ההסתות במסגדים כל צוהרי שישי, באותו טווח זמן שהפיגוע "שלנו" אירע, וחוששת שאולי גם היום נאבד עוד קורבן.
דבריה של הדס ממשיכים להדהד: "כבר נאמר 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו'. כל אותם 'גיבורים' פלסטינים שיוצאים בבקרים לרצוח, לדקור, לדרוס ולירות ביהודים, אינם גיבורים. גם חגי אלעד, שלא מסוגל לנהל ויכוח פוליטי פה בארץ ישראל אלא פונה למחוזות האו"ם להוציא את דיבת הארץ רעה, גם הוא אינו גיבור שמסוגל לכבוש את יצרו לעשות רע לעם ישראל", אומרת הדס בנחישות, ומייד חוזרת למחשבה על החוסר הגדול: "ורק אנחנו עומדים ליד הקברים של יקירינו. אנחנו לא גיבורים, אנחנו מאמינים בנצח ישראל".
תחושת ההזדהות שלי עם הדס כשאני שומעת אותה גורמת לי לתהות.
איך חגי אלעד לא רואה מה קורה פה? האם אינו רואה את כל המשפחות התמימות שברגע אחד מחבל נתעב הרס להן את החיים והותיר אותן חסרות? ברגע אחד של רוע טהור אנחנו הופכים חלק ממשפחת השכול. אני תוהה לעצמי אם חגי היה אומר את אותם דברים לו דיבר כמה דקות עם הדס, אישה חזקה שעמדה מול הרוצחים ופעלה בתושייה בלתי מוסברת. אם היה מדבר עם אחד האחים שלי. אם היה מדבר עם כל אחד מאותם נפגעי טרור שהמוות חלף להם מול העיניים, ועכשיו קוראים למחבל שהרס להם את החיים "גיבור".
האם כאשר אדם, כמו שהדס אומרת, זורק כל היום בקבוקי תבערה ואבנים על רכבים של יהודים, זה הופך אותו לגיבור? האם נותרה בו טיפת תמימות, כמו שמתאר חגי?
במדינת ישראל סוכלו פיגועים רבים בזכות השב"כ וצה"ל, ועבודתם מוערכת וראויה לציון. אך מה המדינה עושה לרוצח במדינה? קוראת לו גיבור? מעניקה לו תואר חינם? האם משתלם לעשות טרור במדינת ישראל?
להדס יש הרבה מה לומר בעניין, והיא משתפת ממקומה: "דמוקרטיה אינה רישיון לאנרכיה; דמוקרטיה מתנהלת לפי חוקים ברורים וכללים מסודרים. הלשנה לפני הגויים, הליכה לאו"ם לבקש שינקטו צעדים נגד ישראל, היא בגידה בעם ישראל ובגידה בזכרם של מי שנרצחו על קידוש השם", היא אומרת בתסכול. "על המדינה לעצור את מי אשר שעושים כמעשה חגי אלעד, לשפוט אותם ולהענישם. מי שפועל נגד המדינה, מסית נגדה באו"ם ומשקר במצח נחושה, לא יהיה חלקו איתנו, עם ישראל", היא ממשיכה ומצהירה: "המדינה חייבת להפסיק את האדישות שבה היא לוקה היום ולהודיע שכל ארגון שיפעל נגד חיילי ישראל, אזרחי ישראל ומדינת ישראל יוצא אל מחוץ לחוק ויפעלו נגדו ונגד אנשיו.
"הבית השני נפל בשל מחלוקת בעם, ומנהיגי המדינה חייבים לעשות הכול כדי שהמחלוקת הזו לא תתקיים".
אני מביטה בפניה הבוטחות של הדס ומבינה כמה חוכמת חיים וכמה אמונה יש בה. מציאות החיים שהדס חיה בה, שאני חיה בה, שכל נפגעי הטרור חיים בה, אינה הוגנת. לתת לבוגדים ללכת לדבר באו"ם נגד ישראל ולהוריד מערכם של הנרצחים זו הוספת חטא על פשע.
יש פה לא מעט אנשים במדינה הזו שהקריבו את חייהם בשביל המדינה, כדי שיהיה מעט שלום וסדר, ומנגד יש פה מי שרק רוצים לכער את פניה של ישראל בעיני העולם. לאנשים כאלו אסור לתת מקום.
"החיים שלנו לעולם לא ישובו להיות אותם החיים", מסכמת הדס, "אין נחמה לכאב הזה, מי כמוך יודעת, אורית. אבל אנחנו בוחרים להמשיך, בוחרים לקום ולא לוותר, בוחרים לשמוח ולא נותנים לטרור לשבור אותנו, מאמינים בנצח ישראל".
