אנחנו לא גיבורים, אנחנו מאמינים בנצח ישראל

 אני נשנקת ומנסה להפנים כל מילה מדבריה של הדס. התפקוד של הדס באותם רגעים, הנחישות, קור הרוח, מעוררים השראה. הדס קיבלה עיטור מופת מהמשטרה על התנהלותה באירוע (יש תמונה של העיטור).
העמידה מול המחבלים בחוסר אונים הזכירה לי את הפיגוע "שלנו". את התיאורים של האחים שלי על קולות הירי מהרכב של המחבלים, על הכדורים שפגעו לאבא בראש וגרמו מוות מיידי, על הפציעה הקשה של אימא, על הניסיון של האחים שלי להיחלץ מהרכב ההפוך בכוחות עצמם, כי אימא נפצעה אנוש ואבא כבר לא היה בחיים. אני נזכרת ברגעים שהגעתי למקום הפיגוע וראיתי את הרכב שלנו מרוסס כדורים, ואת כל הדם על הכביש ואת התיקים של אחים שלי. המראות אינם עוזבים.

הצלקת שהפיגוע משאיר אחריו מורגשת לנצח. הדס עברה שיקום וב"ה היום היא במקום טוב יותר, אך הצלקת בנפש לעולם לא תחלים. גם ילדיה של הדס נכוו קשות בחוויה שורטת לכל החיים. משפחת מזרחי מתמודדת בכל בוקר עם החוסר ועם המראות של אותו ערב חג 2014.
 בנה של הדס חגג בר מצווה בראש השנה, והיא מקריאה לי חלק קטן מדרשת בר המצווה שלו: 
"אני זוכר יריות רבות וזגוגיות מתנפצות, בלגן ופחד, את פציעתה שבה אימא, אמבולנס וחיילים רבים. עברנו תקופה קשה בה חסרונו של אבא היה מורגש… היום אני חוגג בר מצווה, דבר שממלא אותי בהתרגשות, אך גם בעצב ובגעגוע נורא. אבא שלי שחיכה כל כך לרגע שאחגוג בר מצווה, לא יחגוג איתי, לא ילמד אותי לקרוא את ההפטרה, גם לא יעמוד לצידי בזמן הקריאה ולא יוכל להתגאות בי". צמרמורת עוברת בי. אני מרגישה שהיא מקריאה את מה שהלב שלי מרגיש. התחתנתי שנה אחרי הפיגוע, והדבר הקשה ביותר היה להתחתן בלעדיו. אנחנו רוצים להתקדם ולהמשיך, אבל רוצים שהוא יהיה חלק. כי אבא הוא לא חבר ואח. אבא הוא המקום הבטוח, האדם שתמיד יהיה שם בשבילי ויהיה גאה בי, לא משנה מה.

הדס מזרחי, כחברה לא מרצונה במשפחת השכול במדינת ישראל, מספרת מעט על תחושותיה הרבות מאמרתו של חגי אלעד באו"ם."תמיד כששומעים סיפורים מהשואה או רואים סרט מנסים להבין מה עובר בראש של אותם 'קאפו' אשר קיבלו לידם מקלות, ותחת מסווה של ממונים לשמור על הסדר הרביצו והתאכזרו לאחיהם אשר נשלחו להשמדה. קשה להבין מה עובר בראש של אדם כזה, במיוחד כאשר הוא מפחד שגורלו ייחרץ", הדס משתפת. "במקרה של חגי אלעד, שום דבר מזה לא קיים. הוא לא חושש לחייו ולא עומד בסכנה, אלא יש בו תחושה מעוותת של חוסר צדק, מוסר מעוות של מי הרוצח ומי הקורבן.
"ראינו במו עינינו את ברוך הי"ד נרצח בידי חיות אדם", היא נזכרת בכאב, "ראינו בבית המשפט אילו זכויות הם מקבלים, ראינו את השנאה בעיניים שלהם ושל בני משפחותיהם. אנחנו רואים אם פלסטינית מחלקת סוכריות בהודיה על שבנה רצח. כאשר אנו רואים יום-יום את ההסתה שמביאה לעוד ועוד רצח אנו יודעים מי הם, וגיבורים הם לא".
דבריה של הדס מחזירים אותי לרגעים ההם, כשאני שומעת את ההסתות במסגדים כל צוהרי שישי, באותו טווח זמן שהפיגוע "שלנו" אירע, וחוששת שאולי גם היום נאבד עוד קורבן.
דבריה של הדס ממשיכים להדהד: "כבר נאמר 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו'. כל אותם 'גיבורים' פלסטינים שיוצאים בבקרים לרצוח, לדקור, לדרוס ולירות ביהודים, אינם גיבורים. גם חגי אלעד, שלא מסוגל לנהל ויכוח פוליטי פה בארץ ישראל אלא פונה למחוזות האו"ם להוציא את דיבת הארץ רעה, גם הוא אינו גיבור שמסוגל לכבוש את יצרו לעשות רע לעם ישראל", אומרת הדס בנחישות, ומייד חוזרת למחשבה על החוסר הגדול: "ורק אנחנו עומדים ליד הקברים של יקירינו. אנחנו לא גיבורים, אנחנו מאמינים בנצח ישראל".