גליון 511

מה הקשר בין עשיו ונצרות?

ד"ר מאיר סיידלר

עשיו – אדום – נצרות

"שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך ייפרדו": במדרשי חז"ל וכן בהגות היהודית לדורותיה משמש פסוק זה מקור ורמז מקראי למערכת היחסים שעתידה להתפתח בין צאצאי יעקב לצאצאי עשיו. בשל שרשרת זיהויים שתחילתה במקרא עצמו – "עשיו הוא אדום" (בראשית לו, א) – וסופה בהגות ימי הביניים – "האדומיים קיבלו אמונת ישו בתחילה" (כדברי ספר העיקרים ד, מב) – נולדה המשוואה: עשיו=אדום=(רומי=)נצרות. נוצר סוג של תפיסה דטרמיניסטית (הכול מוכתב מראש) שלפיה יחסי יהדות–נצרות מתנהלים לפי דגם אב טיפוסי שנקבע כבר אצל יעקב ועשיו: "וישתום עשיו את יעקב". עם זאת מבחינה תאולוגית היהדות מתקשה לאמץ תפיסה דטרמיניסטית נוקשה שאינה משאירה מקום לבחירה חופשית, כי הרי אין דבר העומד בפני התשובה.

ובאמת, המתח בין שתי תפיסות אלה – זו המייחסת לעשיו-אדום-נצרות איבה קדמונית ובלתי ניתנת לשינוי כלפי יעקב-ישראל, ומנגד העמדה היהודית העקרונית שלפיה יש בחירה חופשית – בא לידי ביטוי בשתי פרשנויות מנוגדות לפסוק אחר המתאר את היחסים בין יעקב לעשיו. בפגישתם הטעונה בפרשת וישלח רץ עשיו לקראת יעקב "ויפול על צווארו וישקהו". בשל ניקוד מסתורי מעל אותיות "וישקהו", המרמז שיש דברים בגו, יש הדורשים את נשיקת עשיו כצביעות ומדמים אותה למין נשיכת ערפד: "ביקש עשיו לנשכו ונעשה צווארו של שיש". ואולם לפי פירוש אחר, של רשב"י, למרות שנאת עשיו את יעקב הייתה נשיקתו נשיקה של אח תאום אוהב: "נכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".

בפועל, ברוב הזמנים אימצה הנצרות את הפירוש הראשון. מאז עלייתה על במת ההיסטוריה היא לא פסקה מלנשוך אותנו, לנסות למחוק אותנו מהמפה. לפי התפיסה התאולוגית הנוצרית השלטת בכל זרמי הנצרות עד לאמצע המאה הקודמת, הנצרות באה להחליף את היהדות, שהייתה צריכה להיעלם מזמן.

ואולם בעקבות השואה חל מפנה דרמטי בגישתן של הכנסייה הקתולית (המייצגת כ-60% מכלל הנוצרים בעולם) ושל רבות מהכנסיות הפרוטסטנטיות כלפי היהדות. נכמרו רחמיו של עשיו-אדום, רחמי הנוצרים, והם המירו נשיכה בנשיקה. בשנת 1965 פרסמה הכנסייה הקתולית מסמך רשמי, Nostra Aetate ('בזמננו'), העוסק ביחסים בין הנצרות לדתות אחרות. בסעיף המרכזי במסמך זה, סעיף 4, מביעה הכנסייה הקתולית את רצונה בחשיבה מחודשת באשר ליחסיה עם העם היהודי. המסמך קובע: "האלוקים מוקיר באהבה את העם היהודי" והוא "אינו מתחרט על בחירתו". אלו היו צלילים חדשים לגמרי בכנסייה שלא נשמעו מאז היווסדה.

בשנת 2015, לרגל ציון שנת היובל לפרסום Nostra Aetate, הצהירה הכנסייה הקתולית באופן רשמי: "הא-ל מעולם לא ביטל את בריתו עם עמו ישראל", וכן קבעה: "ההמשכיות של עם ישראל (בניגוד לעמים עתיקים רבים שנעלמו כלא היו) היא עובדה היסטורית שיש לפרשה כסימן להשגחה אלוקית". והמסמך נמשך: "המשכיות זו לוּותה ביצירה רוחנית מתמדת, בתקופת התלמוד, בימי הביניים וכן בתקופה המודרנית […] אמונתו וחיי הדת של העם היהודי היום יכולים לסייע לנו להבין טוב יותר היבטים מסוימים בחיי הכנסייה". בכך אימצה הכנסייה הקתולית – מי היה מאמין – את תפיסתו של רבי יהודה הלוי, שהמשך קיומו של עם ישראל בגלות מוכיח את בחירת הקב"ה בו.

שינויים מרחיקי לכת אלו בעמדת הכנסייה הקתולית כלפי העם היהודי לא עברו ללא התנגדות. הם יצרו גלי הדף והולידו אופוזיציה פנימית. מקצת אנשי הכמורה חוששים שמבחינת הקוהרנטיות של התאולוגיה הנוצרית הדברים עלולים לצאת מכלל שליטה ושהגישה החדשה כלפי היהדות חיובית מדי ועלולה לסכן את האמונה הנוצרית. התלבטותה של הנצרות אם לנשק או לנשוך אותנו תימשך ככל הנראה עד לימות המשיח.

בברכה,

ד"ר מאיר סיידלר

תאריך השאלה:

2021-03-11
גלילה למעלה