גליון 511

מה זה רפורמים?

ד"ר מאיר סיידלר

רפורמים

התנועה הרפורמית ביהדות נולדה והתגבשה במחצית הראשונה של המאה ה-19 בגרמניה. בתחילתה היא התבססה בעיקר על יוזמה של בעלי בתים, ואחר כך אחזו למדנים יהודים במושכות וקבעו בסדרה של ועידות (בשנות ה-40 של המאה ה-19) את קווי המתאר העיקריים של התאולוגיה הרפורמית. הכיוון הכללי של קווי מתאר אלו היה מיצובה מחדש של היהדות כדת של אמונות ודעות ונטישת ההלכה כמערכת נורמטיבית מחייבת.

בהצדקה לנטישת ההלכה שימשה תפיסה התפתחותית מבית מדרשו של הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל (1770–1831). בהתבססו על תפיסה זו קבע אחד ממייסדי הרפורמה, אברהם גייגר (1810–1874), שההלכה הייתה לבוש זמני בלבד של היהדות, ושבתקופה המודרנית עבר זמנה.

ואולם עם כל ההצדקה הפילוסופית-תאולוגית, הסיבה העיקרית לצמיחת הרפורמה הייתה חברתית: הבקשה לייצר יהדות ידידותית יותר שלא תקשה יתר על המידה על התאזרחותם המלאה של היהודים במדינות אירופה. מאותה סיבה בדיוק הייתה התנועה רפורמית גם אנטי-לאומית, וכתוצאה מכך בהמשך גם אנטי-ציונית. היא ביקשה להגדיר את היהדות כדת גרידא.

בעיני עצמם היו היהודים הרפורמים בארצות המערב גרמנים, צרפתים, אנגלים ואמריקנים "בני דת משה", לא בשונה מגרמנים, צרפתים, אנגלים ואמריקנים קתולים או פרוטסטנטים. לשם כך הוציאו הרפורמים מסידורי התפילה כל אזכור של ארץ ישראל ושל השאיפה לחזור אליה וקראו לבתי הכנסת שלהם 'טמפל' – בית מקדש – כדי להדגיש שאינם שואפים עוד להקים בית מקדש בירושלים הרחוקה אלא רק כאן, במקום התאזרחותם. מבחינת התכנים התמקדו הרפורמים במצוות שבין אדם לחברו ובמסר אוניברסלי מוסרי.

עוד לפני השואה עבר מרכז התנועה הרפורמית לארצות הברית. גם שם התפשטה התנועה הרפורמית בראש ובראשונה כתנועה חברתית שנתנה מענה קהילתי ליהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות אך ביקשו לשמר במינון זה או אחר על זהותם היהודית ולהמשיך ולהנחיל אותה לילדיהם.

אחד השינויים המרכזיים ביותר שעברה התנועה הרפורמית בארצות הברית החל משנות ה-30 המאוחרות של המאה הקודמת, ובצורה מובהקת עוד יותר אחרי השואה, הוא מפנה של 180 מעלות בגישתה כלפי הציונות. התנועה הרפורמית של היום היא באופן רשמי ציונית (אם כי בצד השמאלי של המפה הפוליטית). ההזדהות של היהדות הרפורמית עם מדינת ישראל היא בראש ובראשונה צורך קיומי ליהדות הרפורמית עצמה. בהיעדר להט דתי הרפורמים זקוקים למוקד משיכה יהודי אחר. מסר מוסרי אוניברסלי בלבד אינו מצדיק את קיומה של היהדות. מבחינה זו התנועה הרפורמית בארצות הברית זקוקה למדינת ישראל לא פחות ממה שמדינת ישראל זקוקה לתנועה ולתמיכתה.

למרות החוסר בתכנים דתיים של ממש, בארצות הברית התנועה הרפורמית ממלאת היום תפקיד חשוב: היא מספקת מסגרת חברתית יהודית למשפחות ולצעירים שבלעדיה היו נפגשים עם יהודים אחרים רק באקראי. כך תורמת היהדות הרפורמית תרומה מסוימת לבלימת ההתבוללות הגבוהה בארצות הברית – יותר משני שלישים של יהודי ארצות הברית נשואים בנישואי תערובת – ובלעדיה היה שיעור ההתבוללות ככל הנראה גבוה עוד יותר.

ובארץ? למרות השקעה רבה התנועה הרפורמית במדינת ישראל מדשדשת במקום, ולא בכדי. את הפונקציה שהיא ממלאת בארצות הברית ממלאת כאן המדינה עצמה. המסגרת החברתית בארץ היא ממילא יהודית, והחילונים מקבלים חינוך יהודי בסיסי בגני הילדים ובבתי הספר הממלכתיים. ייתכן שזו הסיבה שהתנועה הרפורמית אינה מצליחה לעשות נפשות בישראל.

בכמה מקומות ויכוחים פומביים בין כמרים נוצרים לבין חכמי ישראל. ויכוחים אלו היו רחוקים מלהיות שוויוניים (היהודים היו צריכים מאוד להיזהר שלא להעליב את הנוצרים), והם נכפו על הקהילה היהודית, שנאלצה לצפות בהם נגד רצונה. מטרתם המוצהרת הייתה לנצר את היהודים, ולא פעם הם גררו גזרות ורדיפות ואף כפייה אלימה להמרת דת.

חכמי ישראל שנאלצו להשתתף בוויכוחים אלו עומתו במהלך הדיונים עם פסוקי תנ"ך שנועדו להוכיח את אמיתת הנצרות. הנוצרים ציטטו על פי החלוקה שלהם, וגם הנציגים היהודים נאלצו להשתמש בה כדי להשיב. כאשר הומצא הדפוס במאה ה-15 כבר השתלטה חלוקת הפרקים הנוצרית, והיא הוטבעה בדפוסים של מקראות גדולות וכן בקונקורדנציות העבריות הראשונות לתנ"ך. למרבה ההפתעה, ההתנגדות להסתננות החלוקה הנוצרית לתנ"כים שלנו הייתה מינורית למדי. על כל פנים, המציאות גברה במקרה זה על השיקולים שביקשו למנוע זאת.

החלוקה הנוצרית היא בדרך כלל חלוקה הגיונית, אך לא תמיד. לפעמים היא נקבעה על פי שיקולים תאולוגיים. אחת מאמונות היסוד של הנצרות על שלל זרמיה ובכל דורותיה (אף כי היום יש תזוזה מסוימת, ואכמ"ל) היא האמונה שהא-ל נטש את עם ישראל מאחר שהעם לא האמין בבשורת ישו. והינה הסבה את תשומת ליבי אשתי היקרה לכך שפרק ג' בפרשתנו מסתיים באמצע הדיון בין הקב"ה למשה רבנו. וכל כך למה? כדי שפרק ד' יפתח בפסוק "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'".

הנוצרים שמחו על פסוק זה כמוצאי שלל רב. מבחינתם פסוק זה מטרים את שעתיד לקרות, מעין מעשה אבות סימן לבנים: ראו, היהודים היו תמיד קטני אמונה. זה בדי-אן-איי שלהם. בזמנו אפילו לא האמינו במשה. אם כן, לא פלא שהיו מחוסרי אמונה גם כאשר הגיע המשיח. בשל הרווח התאולוגי שביקשו הנוצרים להפיק מהפסוק הם שאפו לתת לו מקום של כבוד שיבליט אותו כדבעי. מיקומו כפסוק שפותח פרק חדש הוא מקום שכזה, ויש עוד כמה מקומות בתורה ובתנ"ך שבהם נהגו הנוצרים מנהג זה.

אף כי הניסיון לחזור לסדרים היהודיים המקוריים כנראה איננו בר ביצוע, חשוב להכיר את שורשיה הנוצריים של החלוקה הנוכחית ואת המגרעות הנובעות מהם.

בברכה,

ד"ר מאיר סיידלר

תאריך השאלה:

2021-03-08
גלילה למעלה