לפני כמה שבועות פגשתי חבורה מופלאה של צעירים שעלו מארגנטינה לישראל. אחד הצעירים סיפר לי את הסיפור המרגש הבא:
"במשך שנים רבות, העולם שלי היה מורכב מדבר אחד מרכזי: קפה. קפה מיוחד. מגיל 14 חייתי ונשמתי את התרבות הזו. נסעתי לאוסטרליה לחודשיים כדי להתמקצע, העברתי הרצאות וסדנאות טעימות בארגנטינה, ניהלתי בלוג מצליח, ואפילו פתחתי בית קפה בבואנוס איירס. קראו לי אז חוליאן.
הגעתי מבית יהודי, אבל רחוק מאוד מהתורה. סבא וסבתא שמרו על המסורת הכללית, ביום הכיפורים היינו הולכים לבית הכנסת רפורמי, שבו דוד שלי שימש כחזן עם מיקרופון. לקראת הבר-מצווה שלי, ההורים שלחו אותי לבית חב"ד, בגלל הערכה לרב מקומי, שם נחשפתי לראשונה ליופיה של החסידות. בברית המילה ובבר המצווה ניתן לי גם השם היהודי שלי: יונתן. אבל אז, הוא עדיין היה רק שם משני. אחרי הבר מצווה, לא חזרתי לשם.
ובכל זאת, משהו פעם בקרבי. משהו שאז עוד התביישתי לספר עליו לאנשים. בכל יום, לבד, תחת המים הזורמים במקלחת – המקום היחיד שבו הרגשתי חופשי לחלוטין – הייתי עוצם עיניים ומציע את תפילתי היחידה. לא ידעתי הלכות, לא שמרתי כשרות, לא הנחתי תפילין, אבל הייתי אומר "שמע ישראל" בכוונה עצומה, במשך דקות ארוכות.
"בתוך המקלחת, עם המים הזורמים, הלב שלי כבר דיבר עברית."
הסימנים שבדרך והמסע לארץ
התפנית החלה לפני כשמונה שנים. אבא שלי החל ללכת מדי פעם לשיעורים של הרב פנחס סודרי בחב"ד, והצטרפתי אליו. לאחר זמן מה אבא הפסיק לבוא לשיעור, אבל אני מצאתי את עצמי חוזר לשם בכל יום שישי. לא ידעתי איך להתפלל, לא הכרתי את המילים, אבל אהבתי את הניגונים. אהבתי את התחושה.
ואז הגיעה הקורונה, ויחד איתה – שרשרת של השגחה פרטית.
אחותי הגדולה, שמעולם לא הייתה קשורה ליהדות ושקלה בכלל לעבור לאירופה, הכירה במסיבה בארגנטינה בחור. הוא רצה לבוא לישראל במסגרת תוכנית "מסע", בזמן שבארגנטינה הכל היה סגור בסגרים. הוא הציע לה להצטרף אליו. "אני? לישראל? מה הקשר אליי?" היא שאלה, אבל תוך שלושה חודשים הם נחתו בארץ. מאז הם כאן.
באותו זמן, בית הקפה שפתחתתי בבואנוס איירס עם שותף נקלע לקשיים, והמצב הכלכלי בארגנטינה לא בישר טובות. כשראיתי שאחותי בארץ, החלטתי שגם אני רוצה לנסות.
בפברואר 2022 נחתתי בתל אביב. הגעתי כחוליאן – בחור חילוני, בלי כיפה, בלי מושג ברור מה העתיד צופן לי. אבל מהרגע שדרכו רגליי על האדמה הזו, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם. עוצמה פנימית חזקה, מין פחד עמוק לפספס את הרגע – הבנה מוחלטת שאני לא רוצה לחזור לעולם. כאן זה הבית.
ההתחלה בארץ הייתה כמו פאזל שחלקיו מסתדרים מעצמם. מצאתי עבודה בחברת סטארט-אפ מדהימה בתל אביב שעוסקת בקלית קפה באמצעות בינה מלאכותית. זה היה השילוב המושלם בין העבר המקצועי שלי להווה החדש שלי. החברה רצתה שאשאר, והשנים עברו.
במקביל, הניצוץ מהמקלחת בבואנוס איירס הפך לאש גלויה. החלטתי שאני מפסיק לגעת בטלפון בשבת. זה לא היה קל; הסביבה שלי, החברים, ההורים שלי בארגנטינה – אף אחד לא היה דתי. אבל הייתי נחוש. הייתי הולך ברחובות תל אביב, שואל אנשים איפה יש קידוש, מזמין את עצמי לארוחות שבת, וכך בניתי לי לאט לאט קהילה וחברים.
מקימים קהילה
בליל הסדר של אותה שנה פגשתי את מרטין לוי, בחור ארגנטינאי צדיק שהקים בעבר את קהילת "לקאסה" הציונית-דתית בארגנטינה. ישבנו בליל הסדר במשך שש שעות רצופות. הרגשתי חיבור מיידי. אמרתי לו: "אני רוצה ללמוד איתך". מרטין, בענווה שלו, אמר שהוא לא רב – אבל שנלמד יחד.
הקמנו חבורה קטנה של צעירים עובדים בתל אביב. בכל יום שלישי בעשר בלילה, בבתי כנסת קטנים בנווה צדק או בפלורנטין, היינו יושבים ולומדים. שם פגשתי לראשונה את תורתו של הרב קוק, דרך תרגומים מיוחדים לאנגלית ולספרדית. משם המשכנו להלכה, לבסיס, לגמרא. חוליאן הלך והתכנס פנימה; יונתן נולד מחדש. יחד עם מרטין וחברים, הקמנו מחדש את קהילת "לקאסה" פה בתל אביב, שהפכה לעוגן לעולים חדשים – מקום שמארח מאות צעירים לשיעורים וארוחות שבת.
ככל שהעמקתי שורשים, הבנתי שהשלב הבא הוא להתגייס לצה"ל. ביוני 2023 החלטתי לעזוב את עולם ההייטק הנוח והמתגמל, והלכתי ללמוד קצת בישיבה.
ואז הגיע השבעה באוקטובר.
המדינה השתנתה, והגיוס שלי נדחה שוב ושוב. כשהגיע סוף סוף מועד הגיוס במאי 2024, רשויות הצבא רצו לשבץ אותי כנהג, מה שלא התאים לי. לא ויתרתי. נלחמתי, הסברתי לקצין המיון מי אני, מה למדתי ומה יש לי לתרום. אחרי תקופה של דחיית שירות שבה המשכתי לתרום ולפתח את הקהילה בתל אביב, הדלת נפתחה.
היום, אני משרת בתפקיד משמעותי של קשרי חוץ באגף המודיעין. אני זוכה להשתמש בכל הכלים שרכשתי בחיי הקודמים בחו"ל – השפות, הבנת המערכת, הבגרות – כדי להגן על הבית שבו בחרתי, והבית שבחר בי.
כשאני מביט לאחור על הילד חוליאן, שלחש "שמע ישראל" במקלחת הרחוקה בארגנטינה, אני מחייך. הילד ההוא לא ידע שהתפילה שלו פתחה שערי שמיים, ושיום אחד הוא יעמוד כאן – כיונתן, יהודי, חייל וחלק בלתי נפרד מעם ישראל בארצו. ■
Ori88533@gmail.com
