המבוגרים עוד זוכרים את השופר בעיירה בימים ההם, אבל הילדים בדור השלישי לא תמיד יודעים שהם יהודים – ובתווך שליח חב"ד שמגיע להצית להם את הנשמה ⋅ יומן שנכתב ביזע רב ובלב רוטט
ידעתי שחב"ד משוגעים, אבל לא ידעתי עד כמה…" אמרה לי פאטי, כשראתה אותנו חזרה בבוליביה. פאטי יודעת כמה קשה לנהל בית חב"ד בסוף העולם וחשבה, שהפעם הגזמנו.
"למה חזרתם לפה? המגפה משתוללת. ואין עכשיו מטיילים". גם אנחנו שאלנו את עצמנו את השאלה. אם לא בקול, אז בשקט. ראש השנה נתן לנו מענה. אחרי עשור בלה-פאז בירת בוליביה, שנה ראשונה ללא מנין בבית הכנסת.
הקהילה הקטנטנה בפחד. ביום ראשון האחרון, היינו בבית העלמין בהקמת מצבה, וב'שלושים' של יהודי אחר. אותם ואחרים קטפה הקורונה.
בקהילה החליטו "תפילות בזום", בלא להבין את הבעיתיות.
מה נעשה? החלטנו לזכות את היהודים בשופר.
בשנים עברו, חגגנו בבית חב"ד, רחוק מהאיזור היהודי ובית הכנסת. קיימנו שם תפילות וסעודות החג עם מאות אנשים , כולל תקיעות שופר באכסניות.
חלק מיהודי הקהילה שמעו שופר בבית הכנסת ולאחרים – לא יכולנו להגיע.
השנה, באין מטיילים, היינו פנויים להתמקד בקהילה היהודית.
כדאי לדעת. לה-פאז היא העיר בירה הגבוהה בעולם (4,000 מטר מעל פני הים) רחובותיה שרועים בשיפועים הזויים. למאמץ הטיפוס תוסיפו את החמצן הדליל בגובה הזה.
בשעת בוקר מוקדמת של החג, כשעמדנו לצאת מהבית, דפיקות בדלת. שני ישראלים שגרים פה מעל 15 שנה. אחד מעולם לא דרך בבית חב"ד, ולא נפגשנו, למרות שניסינו ליצור קשר. השני השתתף לזמן קצר בליל הסדר לפני שנים. והנה הם הגיעו בשמחה השכם לתקיעת שופר.
יצאתי לדרך עם בני הבכור מענדל'ה (11) ושמוליק (8) שהתחנן להצטרף, כשאני מקווה, שיהיה להם כוח לדרך. אחרי הליכה נמרצת של שעה מגיעים לשכונה הדרומית.
הבית הראשון, אכזבה. אחרי דפיקות חזקות על השער מגיע השומר. שומע מי אנחנו. אחרי 5 דק' חוזר לעדכן, שבעלת הבית עסוקה. אנחנו מסבירים שזה רק דקה, היא לא מוכנה לצאת. ואפילו לא לפתח הבית. עצוב. וזמן יקר נשרף.
ממשיכים. נכנסים ליהודי. בעבר היה בארץ, דובר עברית, אפילו למד בישיבה… אחר חזר לבוליביה, והדרדר עד שנשא גויה, אף שעזבה אח"כ. מהתקיעת שופר הזו צמחה החלטה טובה: קביעת מזוזה וקיום שיעור .
20 דקות עליה, ומגיעים למתחם בניינים סגור. בו גרים יהודי אחד ועוד משפחה. רק הבן בבית, עסוק בהרמת משקולות. הוא לובש חולצה וכיפה. ונעמד לקבל מלכות שמים. באהבה. לשמחתי, האם והבת הגיעו בהמשך לבית שלנו ושמעו שם שופר.
יורדים חזרה כעשר רחובות. מגיעים לביתה של יהודיה ניצולת שואה, שברחה מגרמניה ממש לפני השואה. למזלנו, שמעה את הדפיקות בשער. ופתחה את הדלת. מי יודע כמה שנים היא לא שמעה שופר? קיבלנו ממנה ברכות בגרמנית. אידיש. ספרדית מלב יהודי חם.
עכשיו אנחנו נושמים עמוק עמוק.
מתחילים את הטיפוס הרציני. יוצאים מהשכונות המרכזיות של העיר. המדרכות נהיות שבורות ככל שעולים, הכביש לא סלול, אלא עשוי אבנים אבנים. קשה ללכת.
והעליה? לא נגמרת. הזוויות נהיות חדות יותר ויותר.
פה גרים העניים.
אנחנו מטפסים ומתנשפים כבר ארבעים דקות וזה לא הולך להגמר. הילדים אדומים ומיוזעים. נשברים מההליכה הקשה.
גם אני שואל את עצמי, האם נצליח להגיע. האם המאמץ כדאי. מי מבטיח, שבני המשפחה יחכו לנו. אמנם תיאמתי איתם, אבל לא חישבתי נכון את המאמץ. ואנחנו כבר באיחור רב.
לאט מתקרבים ליעד. 45 רחובות של עליה עומדים להסתיים.
איפה הבית שלהם? אני מתחיל לדפוק על כמה מהשערים, שנראים אותו דבר.
"פתח לנו שער…" אני חושב , מקדים את יום כיפור.
אם הם לא יפתחו את השער, הילדים לא יסלחו לי…
ברוך השם התפילה נענית והשער נפתח.
בעלת הבית התרגשה מאוד מההודעה על הביקור עם השופר, ולכבוד זה הביאה את אמה, מעל גיל 80, כבר בערב חג לסעודת חג. האמא שמעה שופר לאחרונה, כשהייתה בארץ במלחמת ששת הימים…
שני נכדים מצטרפים לתקיעת שופר.
במכתב של הרבי שקראתי לאחרונה נכתב על הצלת ילדים מהמסיון, ואני יודע, שהדודה שלהם התנצרה רח"ל. אולי ההליכה הקשה הזו היתה בשביל לפגוש את הנערים האלה?
הילדים בקושי זזים. אמנם עכשיו ירידה, אבל גם הירידות לגמרי לא קלות.
לפני החג, סיפר לי מישהו, על שליח חב"ד שבראש השנה יוצא בבוקר לתקיעות שופר וחוזר בערב. את התפילה הוא מתפלל בדרך. בזכותו, הכנסתי לילקוט גם טלית. עכשיו, כשאני מבין שמחוגי השעון רצים מהר ממני, אני קולט שגם אני במצב הזה.
מתעטף בטלית ומתחיל להתפלל.
"ה-מ-ל-ך…" הזוי כזה מעולם לא היה לי. מתפלל עם מענדל'ה בקולי קולות.
לא אכפת מעוברים ושבים שבוהים בנו. עיני מחפשות אולי נמצא עוד יהודי נידח ברחוב…
בצהריים אנחנו בשכונה הדרומית. בה מתגוררים רוב יהודי הקהילה.
מצאנו את רובם בסעודות חג, כך שכמעט בכל בית, מצאנו כמה יהודים יחד. זה חסך לנו המון זמן ומאמץ.
כך זכו עשרות מיהודי הקהילה לשמוע קול שופר.
⋅⋅⋅
באחד הבניינים נכנסנו דרך שער החצר, שכנראה אחד השכנים פתח. השער ננעל מאחורינו ומולינו שער הבנין נעול אף הוא.
אחרי כמה דקות של דפיקות וצעקות, שמוליק, מטפס, משתחל איכשהוא לבנין ופותח לנו את הדלת מבפנים.
בסופו של דבר, המשפחה אינה בבית, וכל המאמצים היו כאילו לשווא.
אבל אין "סתם", לבית הבא הגענו בדיוק ברגע שדייר נכנס אליו, ונכנסנו איתו. לולא שהגענו אחרי העיכוב בדיוק ברגע הזה, לא יכולנו להכנס…
עוד משפחה של 3 דורות יהודים זוכה לשמוע שופר!
