חברתי

מסע הלום קרב

יעלי אליה מדי

יעלי אליה מדי

איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח לאומי, הוא הלוחם הלום הקרב שדאג להילחם בשביל חבריו, אלו שמודעים לעובדה שעברו משהו שפצע את נפשם, ואלו שבעקבות המעשה שלו והעלאת הנושא לסדר היום הציבורי, שמו לב שיכול להיות שגם הם צריכים טיפול ופשוט לא היו מודעים. אמנם נראה שעם הזמן והארועים הדרמטיים שמתרחשים אצלינו בארץ מדי יום, הנושא קצת דועך, ויש נושאים שחשוב לא פחות לטפל בהם. אבל אסור שלנו זה יקרה.

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה