מצאתי לאן לשאוף

01
רבות נכתב ונאמר על הרפורמה במערכת המשפט, כאן ובכלל. נדמה כאילו לא משנה כמה נכתוב ונאמר, תמיד יישאר מה להוסיף. אחרי האירוע ההזוי שהיה השבוע באוניברסיטת תל אביב, בהחלט יש עוד מה לכתוב.
אם לא עקבתם: באוניברסיטת תל אביב נערך ביום ראשון פאנל בנושא הרפורמה המשפטית, בחסות תא הסטודנטים ׳לביא׳ של הליכוד ותא ׳כחול לבן׳. הוזמנו ארבעה: פרופסור רבקה ווייל מאוניברסיטת רייכמן וד״ר דייבי דישטניק מאוניברסיטת תל אביב. היו שם גם עורכת הדין יסכה בינה מ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳, שבין מייסדיה נמנה שמחה רוטמן, חבר הכנסת ויו״ר ועדת החוקה בהווה, שהוזמן אף הוא לאירוע.
סטודנטים נאורים רבים ניסו למנוע את השתתפותו. מה זה ניסו, הגיעו פיזית עד אליו בטרם הצליח להיכנס לאולם שבו נערך הפאנל. אם לא היו סביבו מאבטחים ושוטרים רבים, ייתכן בהחלט שהאירוע המביש היה נגמר בצורה אחרת. כשרוטמן כבר הצליח להיכנס סטודנטים לא נתנו לו לדבר תוך צרחות ״בושה״, ״פשיסט״ ועוד גינויים שימנים רגילים לספוג, כולל הערה מגברת צעירה שדרשה ממנו להוריד את הכיפה.
הד״ר דישטניק ביקש מהסטודנטים הצרחנים שיתנו לו לדבר: ״אני יכול להסביר למה התוכנית המשפטית גרועה לכלכלה״, אמר מי שמזוהה עם השמאל, אבל זעקות הגוועלד נמשכו והוא אמר בעצב למיקרופון: ״זה גול עצמי מפואר״. הייתי כותב כאן על חוסר היכולת שקיים בקרב חלקים בשמאל לקבל דעות שונות, אבל זה לא הזמן, היה שם משהו חמור יותר שנעשה על ידי כמה עורכי חדשות.
02
אחרי אותו ׳גול עצמי מפואר׳ רוטמן עוד אמר כמה מילים, ואז קרה דבר מדהים: הוא הפך לאשם בגלל שדיבר ואמר מילה אסורה. ״ולכן העדפת לקרוא להם מוגבלים״, שח לו עודד בן עמי במהלך ריאיון שקיים עימו, ובעצם טען שיו״ר ועדת החוקה כינה את המפגינים המטורללים – ״מוגבלים״. רוטמן לא נבהל, לא התנצל והסביר כי תיאר את היכולת של המפגינים לטעון – ״אתם מוגבלים בטיעון שלכם״.
השימוש של רוטמן במילה ׳מוגבלים׳ העלים כמעט לחלוטין את האלימות שספג מחוץ לדיווחים שעלו באתרי החדשות הגדולים, והפך אותו לאשם. הכותרות דיווחו על השימוש במילה הנ״ל במקום לדבר על האלימות, כאילו עורכי החדשות נרמלו את מה שעבר חבר הכנסת מהציונות הדתית. כך נהג גם בן עמי בריאיון שערך עם רוטמן ולא התייחס כלל לאלימות באותו אירוע מביש.
03
בטח אתם חושבים שנפלה טעות בכותרת של הטור שלי, ולא כך הדבר. ערוצי התקשורת והעיתונאים הדגולים נוהגים לעשות שימוש בביטוי השגוי ׳המהפכה המשפטית׳.
את אותו ריאיון מדובר בן עמי פתח בהצגת הכנס בתל אביב ככזה שעסק ב׳מהפכה המשפטית׳, אלא שרוטמן ענה לו כמו שצריך, וכמו שצריך לענות בכל הזדמנות. ״אני חייב לתקן אותך״, פתח והסביר רוטמן, ״הכנס לא עסק במהפכה המשפטית אלא בדרכים לתקן את המהפכה המשפטית, אותה מהפכה משפטית שעשה אהרן ברק אי אז בשנות התשעים״.
אהרן ברק ביצע מחטף לילי ושינה את פני מערכת המשפט הישראלית, והיום משום מה מנסים להציג לנו את הרצון לחזור למערכת הישנה כמהפכה משפטית. לכן זו מהפחחחה משפטית מבחינתי.
04
מילה אחרונה: החודשים האחרונים לימדו אותי שהרפורמה נחוצה עם שינויים כאלה ואחרים. היא באמת נחוצה, אבל מה שעוד יותר נחוץ זה שיח מכבד, שיח שיכול להכיל דעות רבות ומגוונות כמו השיח שהצגנו כאן ב׳גילוי דעת׳ בשבוע שעבר. לדעתי שיח שכזה צריך להיות חשוב לכולנו, גם לחלקים בשמאל שלא מוכנים לקבל את המציאות שמשתנה לנגד עינינו, את הדמוגרפיה שעושה את שלה. כשהשיח ישתנה לא נדבר על רפורמה או על מהפכה, נדבר על תיקונים במערכת המשפט. ■

שלמה (סולומון) מולוגטה יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-23. הוא גר עיר צפת עם אימו, עם אחיו הגדול ועם אחותו. המשפחה המיוחדת הזאת עלתה ארצה לפני קצת יותר משנתיים, האב נפטר לפני כשמונה שנים ולא זכה להגיע לישראל. לפני כשנה ושלושה חודשים התגייס שלמה והוא משרת בפיקוד צפון בצפת.
לכבוד חג השבועות שוחחנו עם שלמה, שעוד לומד את השפה העברית. חכמינו ז"ל זיהו את חג השבועות עם יום מתן תורה. היה זה עם ישראל שקיבל על עצמו את התורה מרצון במעמד הר סיני. בהקבלה לכך כמו שאנחנו מכירים, במגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, רות המואבייה בחרה בלא נודע, נאחזה באמונה, ואמרה לנעמי חמותה: "עמך – עמי, וא-לוקייך – א-לוקיי". הסיפור של שלמה משלב בתוכו את קבלת התורה ואת ההליכה אל הלא ידוע.
הנס הגדול הגיע
סולומון נולד באדיס אבבה. "שם גדלתי, בשכונה בשם לאמלאם מאדה. מגיל שבע, בכל לילה לפני השינה התפללתי לעלות לארץ ישראל ולהצליח בלימודים. סיימתי 12 שנות לימוד באתיופיה, הרחבתי את מקצוע האסטרונומיה, והייתי בדרכי להגיע לאוניברסיטה. הלימודים היו חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי וגזלו ממני הרבה מאוד זמן פנוי, כולל זמן של בית כנסת".
סבא וסבתא של שלמה מצד אימו נולדו בגונדר, אמהרה, החלק הצפון המערבי באתיופיה. ״הם גדלו במסורת יהודית אבל הכירו רק את התורה, ׳אורית׳, ולא הכירו את התורה שבעל פה. אימא, שלה חמישה אחים, נולדה בגונדאר, ובצעירותה הלכה הרבה לבית הכנסת, בתגראיי (צפון אתיופיה, א"ה). גם היא וגם אבי היו בעלי נחלה במקום שבו נולדו, אבל עזבו והגיעו לאדיס אבבה. חיכינו כמשפחה 24 שנים בבית שכור כדי שנוכל לעלות לארץ ישראל. באדיס אבבה הם נפגשו עם אבי ושם נולדנו אחי, אחותי ואני".
לפני קצת יותר משנתיים קרה הנס. "קיבלנו את הבשורה שאנחנו בדרך לעלות למדינת החלום שלנו, לארץ אבותינו, למדינת ישראל. התפילות והתקוות שלנו הצליחו. שמחנו מאוד". כאמור, מאז עלייתה ארצה, המשפחה מתגוררת בצפת, במרכז הקליטה ׳כנען-מירון׳, ״שם למדתי כתשעה חודשים על יהדות ושם החלה ההיכרות שלי איתה", מספר שלמה. "באתיופיה, לבית הכנסת הלכתי גם בחגים וגם בצומות, והתפילות ברובן נאמרו באמהרית. שם ידעתי קצת מאוד על היהדות, על התפילות. חיינו לפי המסורת היהודית, אבל אחרי העלייה שלנו עשיתי גיור אורתודוכסי על פי ההלכה דרך קורס נתיב בצבא״.
את הגיור בצבא רצית לעשות או שהיית חייב?
״רציתי. גם אימי, אחי ואחותי עשו גיור פה במרכז קליטה״.
מה אתה יכול לספר על השירות הצבאי?
״אני משרת בתקשוב בפיקוד הצפון, בצפת. הייתי מצטיין פלוגתי של המחזור שלי בקורס נתיב בזיכרון יעקב. בית הדין שלי היה מעניין מאוד והדיינים היו נחמדים. לפני מספר חודשים כבר סיימתי את תהליך הגיור שלי".
ולמה היה חשוב לך לעשות גיור כהלכה?
״היה לי רצון לדעת יותר, לדעת הלכות, להתקרב ליהדות. למדתי את הסיפור שלנו – ׳ביתא ישראל׳, יהדות אתיופיה, חיינו בגלות מאז חורבן בית המקדש השני, בגלל זה לא הכרנו את התורה שבעל פה. אני ציוני ואני אוהב מאוד את ארץ ישראל".
אז היום אתה שומר מצוות?
״כן, מנסה להתחבר ליהדות, להתקרב לקב״ה. לא רק אני, גם המשפחה שלי שומרים מצוות, משפחה דתית״.
זה לא מובן מאליו, לשמור מצוות זה מחייב.
״אתה צודק, אבל זה היה הרצון שלי. כשהייתי ילד תמיד התפללתי. לפני השינה אומנם זה לא היה ׳קריאת שמע שעל המיטה׳, אבל תמיד עשיתי את התפילה שלי. גם בילדות ניסיתי להתקרב לקב״ה״.
איך החיים כאן בישראל?
״חיים מעולים ממש. אני יכול להשוות את החיים שלנו בין החיים שלנו באתיופיה לבין כאן בארץ ישראל, והחיים כאן הרבה יותר טובים. מדינה דמוקרטית, מערכת החוק באתיופיה לא כמו אצלנו, זה לא אותו הדבר. ישראל היא מדינת חוק. אבל, בעיקר ארץ קדושה, ארץ אבותינו, ובמיוחד ירושלים שהייתה החלום שלנו״.
שלמה מבקש לסיים עם כמה נקודות לחג השבועות. ״שם נוסף לחג הוא חג מתן תורה. בני ישראל אחרי יציאת מצרים הגיעו להר סיני וקיבלו מהקב״ה את התורה, את עשרת הדיברות. במעמד הר סיני התרחשו כמה ניסים, המעמד הזה מקודש לעם היהודי. כשמישהו מתגייר, כמו כל היהודים, הנפש שלו הייתה שם במעמד״. בעיני שלמה, ״באותו מעמד בעצם עם ישראל כאילו עשה גיור, הפך לעם קדוש״.
רות בגימטריה זה 606
יש דבר תורה שתרצה לסיים איתו?
"המדרש מספר כי בליל חג השבועות הראשון, הלילה שלפני המאורע החשוב של מתן תורה, בני ישראל הלכו לישון במקום לחכות לקב"ה. כשהתקרב הבוקר, הקב"ה כעס עליהם כדי שיתעוררו ומשה רבינו העיר אותם משנתם. כדי לתקן את מה שהיה הם היו ערים עוד לילה, ובנוסף קיבלו על עצמם שבשנים הבאות לא ישנו וילמדו תורה. את זה למדתי אצל הרב בבית הכנסת. במרכז הקליטה עושים כך גם, בחג השבועות לומדים כל הלילה בבית הכנסת".
שלמה הביא בפניי דרשה נוספת: "בחג שבועות יש מסורת לאכול מוצרי חלב. למדתי שבמעמד הר סיני, בעצם לאחר ה'גיור' שלהם, הם היו צריכים להיטהר. הם קיבלו את ההלכות איך לשחוט ולהכשיר את הבשר שלהם, שהפך מרגע קבלת התורה ללא כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה להשתמש ולאכול מאכלי חלב".
איך אתם עם גימטריה? נסיים עם עוד משהו קצר שהביא בפנינו שלמה, על כך שחז"ל לומדים, כי שמה של רות רומז לכך שהייתה גיורת: "רות בגימטריה זה 606. לפני מעמד התורה היו כבר שבע מצוות בני נוח שבהן מחויב העולם. אומרים שהיא קיבלה את שמה אחרי שהשלימה את ההצטרפות שלה לעם היהודי, כדי לקבל את כל תרי"ג המצוות". ■

01
לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, ולמרות זאת אכתוב כאן על איזה עניין שקרה לי ביום שישי שעבר.
מבצע ׳מגן וחץ׳ עוד היה בשיאו בימים רביעי-חמישי, וחיפשתי אחר מרואיין בנושא. סגרתי ריאיון עם ׳לשעבר׳ בכיר מאוד. שמחתי, הולך להיות מעניין. התקשרתי אליו בשעה היעודה והוא בכלל לא זכר שקבענו. "מילא, אדם עסוק", חשבתי לעצמי. התחיל הריאיון ואחרי שתי דקות, איך נאמר, הוא החל לאבד את זה. הריאיון:
02
"איך מחליטים לצאת למבצע צבאי רחב היקף בעזה?", שאלתי את הלשעבר, והוא השיב: "או שהמציאות מכריחה אותך ונוצרו תנאים כאלה שאין לך ברירה, כמו שקרה הפעם כשהג׳יהאד האסלאמי החליט שבגלל שמישהו שהתאבד בכלא בשביתת רעב, אז מותר לו לירות טילים על מדינת ישראל – או שאתה רוצה ליזום כאלה. שתי הדרכים לגיטימיות. הג׳יהאד האסלאמי הכריח אותנו, לא רצינו לחיות במצב שבו כל פעם שאיזה אחד מחליט למות בכלא בגלל שהוא לא רוצה לאכול, אז יורים טילים על שדרות. אז צריך לומר, ׳חבר׳ה, זה לא מקובל עלינו, ואנחנו נראה לכם איך זה לא מקובל׳..".
"החילוק שעושה מדינת ישראל בין הג׳יהאד לבין המאס, זה חילוק טוב?", הצגתי את שאלתי השנייה. הלשעבר ענה: "זה חילוק חיוני. מה, אם יש לך שני אויבים אתה רוצה להילחם בשניהם? למה שלא תפריד ביניהם?".
"השאלה אם אפשר לעשות את ההבחנה, הרי חמאס הוא הריבון", הקשתי, והוא החל להתעצבן: "שאלה מטומטמת! סלח לי שאני בוטה". ת׳אמת שחשבתי שהוא משיב בהומור, אלא שהוא המשיך בזעם גדול: "שאלה מטומטמת!! יש לך שני אויבים ואתה יכול להתמקד באחד מהם, אז למה לך להביא גם את השני לתוך המלחמה??".
"אולי גם חמאס יוצא מנצח פה?", ניסיתי לחזק את הקושייה המעצבנת שלי, והמרואיין שלנו קטע אותי והמשיך בעצביו: "מה הוא מנצח?! מה הוא ניצח? הוא נשאר בצד, אף אחד לא חושב שהוא עשה את זה בגלל אומץ ליבו. איך אפשר להכריז על זה בתור ניצחון? רק שוטים יכולים לחשוב ככה".
"הבנתי", עניתי מובך וחשבתי שנמשיך הלאה, אבל לא כך חשב הבכיר לשעבר: "איך חמאס יכול להכריז על זה בתור ניצחון, תגיד לי? יורים על עזה, הורגים את החברים שלו, פוגעים בארגון השכן – הוא לא עושה כלום ואתה עוד אומר שהוא יצא מנצח. נו, זה לא מטומטם?!".
מכיוון שהרגשתי שזה הופך לאישי, החלטתי להמשיך ולהקשות: "החמאס בכלל לא נפגע בסיפור הזה". תשובתו הייתה: "בוודאי שהוא לא נפגע, כי הוא לא עשה שום דבר, למה שיפגע?".
"מה זאת אומרת ׳לא עשה שום דבר׳?"
הלשעבר: "הוא לא עשה שום דבר, הוא לא ירה עלינו".
אחרי שתיקה של ארבע שניות בגלל ההפתעה שאחזה בי מהתשובה, ניסיתי להמשיך – "אבל חמאס עם כל הכבוד לג׳יהאד…", שוב הוא קטע אותי ואמר: "חמאס הוא רע, חמאס זה אנשים רעים, אבל מה זה שייך עכשיו. אתה יודע כמה אנשים רעים יש במזרח התיכון ואנחנו לא עושים להם כלום?".
למרות הזלזול שחשתי מדבריו, חשבתי להמשיך הלאה, כי בכל זאת, יש קוראים שמצפים לריאיון מעניין. "אני רוצה לעבור עכשיו ל…", התחלתי להגיד אבל הוא איבד את עצמו לדעת: "עזוב, עזוב, אני לא אוהב את הריאיון הזה, הריאיון הזה מטומטם… תודה רבה. התעצבנתי, הוצאת אותי מהכלים, אני לא אוהב את זה". "טוב, סליחה, להתראות". "להתראות", אמר וניתק.
כזה דבר עוד לא היה לי, מרואיין שמתעצבן משאלות. כעבור כמה דקות אחרי שהתאוששתי מהדברים שאמר לי (למרות שזה בעילום שם, לא פרסמתי את כל מה שאמר לי מפאת כבודו, כבודכם וכבודי) שלחתי לו הודעת וואטסאפ: "מעולם לא עצבנתי מרואיין. סליחה ושבת שלום", כך כתבתי בתקווה שיכתוב לי שבכלל הוא זה שצריך להתנצל.
אבל טעיתי, שום התנצלות, מעט הבהרה: "שבת שלום, אתה לא אשם", כתב לי, והוסיף: "השאלה הזאת נשאלת על ידי קבוצה לא קטנה של אנשים, חלקם מכובדים, שההבנה המקצועית שלהם דלה ולעיתים ילדותית. הם חושבים שאם יש פטיש גדול (צה"ל) צריך להשתמש בו שימוש מרבי ככל הניתן, ולכן מחפשים כל הזמן מסמרים ולא מבינים שלמכות הפטיש יש מחיר, חיצוני, פנימי וגם על הפטיש עצמו. שימוש יעיל בפטיש מחייב גם שכל ישר ולא רק יד חזקה, ולשאול תמיד מה רוצים להשיג בשימוש בפטיש ומה יהיה יום אחרי שמשתמשים בו. עוד הרומאים לימדו שאם יש מולך שני אויבים המשימה הראשונה ואולי הכי חשובה – זה להפריד ביניהם".
03
מה שלמדתי: לא משנה מי אתה, מה אתה עושה וכמה חשוב אתה – תמיד תהיה נחמד לאדם שמולך, גם אם אתה חושב שהוא כסיל גמור. אז אינני כסיל גמור ואני חושב שהשאלות שלי היו במקומן, אבל אולי הקב"ה סימן לי שכדאי שאקפיד יותר בכבודם של בני אדם.
שבת שלום. ■

כילד וכנער, וגם כחייל, יצא לי לראות פעמים רבות את העיר אלעד מבחוץ, לנסוע בסמוך אליה ובמקסימום לעמוד בתחנה שממנה עולים על האוטובוס לפתח תקווה או לאוניברסיטת בר אילן. אך לבושתי, מעולם לא נכנסתי לעיר וחוץ מזה שמדובר בעיר חרדית לחלוטין, כך חשבתי, לא היה לי מושג מה יש בה ומה היא מציעה. כי מה לי ולה.
אלעד הוקמה בשנת 1998 וכעבור כשמונה שנים הוכרזה כעיר בישראל. מתגוררים בה כ-50 אלף תושבים, כעשירית מהם דתיים לאומיים. הקהילה הדתית לאומית באלעד יציבה, מנהלת חיים קהילתיים וחיי תרבות ופנאי עשירים, ומבוססת במוסדות רבים בעיר, כולם במבני קבע, בתוספת ממשק הדוק עם ההנהלה הבכירה בעיר. ״רב הקהילה שלנו, הרב אברהם נחשון, ממפוני ימית ותושב גוש קטיף ובית אל לשעבר – מתמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל״, אומר בשיחה עם 'גילוי דעת', המשנה לראש העיר, עו״ד יניב בדלוב. ״יש פה 13 בתי כנסת שכאשר כל בכנסת זה בעצם תת קהילה קטנה.
״יש לנו כציונות דתית גם מעורבות בקהילה החרדית, שזה סוג של שליחות שאנחנו רואים לעצמנו. אנחנו חיים בעיר מעורבת שרובה חרדית, ובכל זאת אתה יודע יש פה ניואנסים כאלה קטנים, למשל אירוע יום העצמאות, אירוע שבמקום אחר לא היה עובר חלק. אני לא רואה אירועי יום העצמאות בביתר או במודיעין עילית. פה אתה רואה שיש סוג של סימביוזה טובה, חיובית״. ראש העיר, ישראל פרוש, הוא אשכנזי-חסידי. ״הוא מאוד מאוד אוהב אותנו ותומך בנו, ובכלל, יש פתיחות רבה מצד החרדים בעיר, הם מכילים, מבינים ומזדהים״.