מ״חברותא״ לשידוך
לפני מס׳ חודשים, בעקבות אחד הטורים הקודמים, סיפר לי הרב אריה פינסקי, נכדו של ראש ישיבת עץ-חיים בלונדון והמשגיח דישיבת כפר חסידים רבי אליהו לופיאן: ׳אבי, הרב קלמן פינסקי, היה משגיח בישיבת קמניץ, והיה נוסע לקהילות בעולם כדי לגייס כספים לישיבה. פעם במסעו לרודזיה ולדרום אפריקה הוא נפגע קשה בתאונת דרכים. הוא נזקק למנות דם, ורצה לקבל דם דווקא מיהודים. הוא חיפש יהודים וכך מצא את משפחת אורנשטיין. אב המשפחה היה הרב שלום, יליד ירושלים שנסע לדרום אפריקה כדי לשמש כרב, חזן ושוחט בקהילה קטנה הסמוכה ליוהנסבורג. אבי היה זקוק לתקופת שיקום, התארח אצלם ולמד עם הרב שלום. כך הוא הכיר את בנם אביאל אורנשטיין, שהיה אז כבן 22, אחרי סיום תואר אקטואריה באוניברסיטה, ולפני נסיעה לארץ ישראל כדי ללמוד בישיבה. הוא הציע לו להיפגש עם אחייניתו, נכדה של ר׳ אל׳ה לופיאן, שהיתה אז באנגליה, למטרת שידוך. אביאל סבר וקיבל, נסע לארץ דרך אנגליה, ואכן נפגשו. אני הייתי קרוב לסבא ר׳ אל׳ה והוא היה מדבר איתי דברים גלויים. הוא שאל אותי אז: ׳מה אתה אומר על השידוך הזה? הוא אמנם כשרוני, ובעל מעלות רבות, אבל לאה תתחתן עם בחור בן 22, שעוד לא התחיל ללמוד בישיבה?׳ אמרתי לסבא: ״רבי עקיבא התחיל רק בגיל 40…״ ואכן, הזוג הגיע ארצה לקראת חתונתם. בארץ כמעט ולא היו אקטוארים, ור׳ אביאל וויתר על משרות בכירות ומכניסות מאד שהציעו לו בתחומו, וישב ללמוד בהתמדה גדולה בישיבת מיר. למעשה, מאז הוא נותר אברך כל ימיו, גם בשנים שבהן שימש כראש כולל ב״בית מאיר״ ועוד, כשאשתו לאה גידלה את ילדיהם לתפארת.
כבר קדמך אחר…
מפעל חייו העיקרי היה סדרת ספרי ״נר למאור״ שהיא פרשנות על ספר המאור. אחרי שהוציא את הספר הראשון, הוא התלבט לגבי ההמשך, עד כמה נכון להשקיע בזה. הוא ניגש להתייעץ עם ר׳ חיים קנייבסקי. ר׳ חיים אמר לו: ׳לפרש את המאור זה חשוב מאד, ונכון להשקיע בזה הרבה שנים. אלא מאי? נדמה לי שמישהו כבר עובד בדיוק על מפעל כזה. ראיתי ספר כזה שכבר יצא, אינני זוכר את שמו, אבל הוא עושה שם עבודה מצוינת ומעמיקה וחבל לעבוד על אותו מפעל׳. ר׳ אביאל התעניין בשם הספר שר׳ חיים ציין ובמחברו, עד שהסתבר שהיה זה הספר שלו עצמו… מאז הוא התמסר לעבודה הגדולה הזאת כל ימי חייו. הוא נעשה לתלמיד חכם מופלג שאין היום רבים דוגמתו׳. ע״כ דברי ר׳ אריה פינסקי.
״היום קצר והמלאכה מרובה״
לפני כחודש וחצי ישב הרב אביאל שבעה על אחיו החסיד ר׳ מאיר. הלכתי לנחמו, והתגלגלה השיחה גם על הדברים הללו. הוא אמר לי כמה הוא עמוס, עד שאינו מרשה לעצמו להגיע לשמחות משפחתיות (אשתי אחיינית שלו. מ.ד.) משום שהוא מוכרח לסיים את הפרויקט הזה כל עוד הוא כאן בעולם הזה. סיפרתי לו על השיח ההוא של הנכד עם ר׳ אל׳ה לופיאן על השידוך בזמנו, הוא הופתע ושמח לשמוע.
שיעורי ר׳ נחום
וסיפר הרב אביאל: ׳3-4 חודשים למדתי בחברותא עם הרב קלמן פינסקי כי הוא היה חייב ללמוד, חייב חברותא בחודשי השיקום. כשעלינו ארצה, ניגשתי לר׳ אליעזר יוד׳ל פינקל, ראש ישיבת מיר, וביקשתי להתקבל לישיבה. הוא לא שש לרעיון. הוא סבר שבגיל כזה ״כבר אין שטייגען טוב״, כשעסוקים במשפחה ודאגות פרנסה, אבל בגלל שארוסתי היתה נכדה של ר׳ אל׳ה לופיאן הוא נתן לי הזדמנות. הוא הכניס אותי לשיעור של ר׳ נחום פרצ׳וביץ׳, שהיה בקיא היטב בכל סדר נשים נזיקין עם הראשונים בעיון. ר׳ נחום לא שש לקבל לשיעורו בחור שלא למד עדיין כדבעי, אבל ר׳ אליעזר יוד׳ל כפה עליו. אהבתי מאד את שיעוריו היומיים. מאוחר יותר התהפכה גישתו של ר׳ נחום אלי. בפעם הראשונה שהוא נתן שיעור כללי (=שיעור שבועי לכל הישיבה בסוגיא הנלמדת), נכנסתי לשיעור משום כבודו, אבל הייתי עסוק בענין אחר. מיד כשסיים את השיעור, הוא ירד מהבמה, ניגש אלי ושאל אותי אם יש לי הערות על דבריו, שאגיד בלי להתבייש. הייתי נבוך… הייתי קשור לר׳ נחום עד סוף ימיו. דיברתי איתו בלימוד כל יום, הלכתי לשמחות המשפחתיות שלו, ראיתי בו את מורי ורבי.
מזכרונות מיר
במיר ישבו תלמידי חכמים מובהקים. אני זוכר משם, למשל, את ר׳ שלמה פישר. את דמותו של ראש הישיבה ר׳ אליעזר יוד׳ל אני זוכר כגדול שהיתה לו אחריות כללית לקיום התורה. הוא נתן חצי גרוש לכל מי שיבוא להגיד לו חידושי תורה, כדי לעודד את הצעירים ולהאהיב עליהם את התורה. אני זוכר את ברכות התורה שלו בבוקר. הוא היה מברך באהבה רבה, ואחר כך היה אוחז בגמרא ומנשקה, לוקח את ה״שולחן ערוך״ ומנשקו. הוא שלח קבוצה מתלמידיו לרב מבריסק שהגיע לירושלים, כדי לייסד לו ישיבה וכדי שיזכו תלמידים לקבל תורה מהרב מבריסק. זה רוחב לב שלא רואים אצל ראשי ישיבה אחרים. ולא זו בלבד, אלא שהוא גם מימן אותם. הכל היה אצלו כל כך לשם שמים, בלי שום נגיעה אישית.׳ ע״כ דבריו.
מתפילת נעילה בסניף בני עקיבא לנעילה בירושלים
יהודית (במקור מבית זיסקינד), אשת הרב אביאל שגם נכחה שם, הוסיפה: ׳אני הכרתי אותו עוד בדרום אפריקה. הורי הגיעו מליטא ומאד חרדו לשמירת המצוות שלנו, שלא נושפע לרעה. משום כך היינו יותר מכונסים פנימה. גרנו כחצי שעה מיוהנסבורג, אבל הקפדנו להגיע לבני עקיבא, כדי להיות עם נוער שומר שבת, ובני עקיבא אכן מאד חיזקה אותנו. ביום הכיפורים הלכתי להתפלל במניין בני עקיבא ביוהנסבורג. בתפילת נעילה עבר לפני התיבה בחור עם קול עמוק ומדהים, ותפילתו היתה בכוונה ויראת שמים. אחרי התפילה ביררתי מיהו, אבל לא התקשרתי אליו. ההשגחה העליונה סיבבה את הדברים בדיוק כפי שהיו צריכים להתרחש, כך שנפגש בזיווג מאוחר רק כעבור עשרות שנים׳.
כשיצאתי מבית השבעה הרהרתי בכך שלמעשה דיברנו יותר על המתנחם מאשר על הנפטר. רק עתה הבנתי מדוע. בנר שביעי של חנוכה תשפ״ו כבה נרו של בעל ״נר למאור״. הרב אביאל נפטר לבית עולמו. ■
meirdorfman@gmail.com
