ב-12 ביוני 2014 (ט״ו בסיוון ה׳תשע״ד) נחטפו בידי מחבלים פלסטינים מתנועת החמאס גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, תושב טלמון ותלמיד ישיבת ׳מקור חיים בכפר עציון׳, יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, תושב נוף איילון, גם הוא תלמיד ישיבת מקור חיים, ואיל יפרח, בן 19, תושב אלעד ותלמיד ישיבת ׳שבי חברון׳.
באותה תקופה שימשתי כסגן מפקד חטיבת הנח״ל במילואים והוקפצתי עם כל החטיבה למבצע ׳שובו אחים׳, יחד עם חטיבות רבות נוספות מהצבא שהפכו כל אבן באזור על מנת למצוא את הנערים. גדודי החטיבה היו עסוקים בימים בחיפושים באזורים שונים בגזרת בית לחם וחברון, ובלילות הם ביצעו מעצרים רבים על מנת לנסות להגיע לחוטפים. לאחר שבועיים של חיפושים חטיבת הנח״ל עברה לגזרת עוטף עזה לטובת ביצוע תרגיל גדול, וחטיבת השריון 401 הגיעה להחליף אותה במבצע.
ביום חמישי הגעתי הביתה עצוב ועייף מאוד, ואשתי שהסתכלה עליי במבט דואג אמרה לי: ״המבט שלך לא מוצא חן בעיניי. שחרר ותן לאחרים להמשיך בפעילות, במיוחד שהשבת יש לנו 44 אורחים בסלון ל׳שבת חתן׳״ (באותה השבת אירחנו בביתנו ל׳שבת חתן׳ שני צעירים בודדים בארץ, שמשפחותיהם הגיעו מארה״ב לטובת החתונה). עייף, עניתי לה: ״אני לא יכול להפסיק את המשימה באמצע, אני מרגיש שאי אפשר להשאיר את הנערים האלה בשטח״.
כמה דקות לאחר מכן קיבלתי טלפון משכני וחברי, שהיה כמוני מוטרד מאוד. הוא סיפר לי שישנה התארגנות של כמה חבר׳ה מהגוש להקים צוות אזרחי שיעזור לצבא בחיפושים. הצעתי שיקפצו אליי הביתה, וכך היה. התחושה המשותפת הייתה שחייבים לעשות משהו למען מציאת החטופים. כולנו היינו בוגרי יחידות שדה וכולנו אנשים שמבינים את השטח ומכירים אותו היטב, נראה היה לנו שבעבודה מאומצת וסיזיפית, יחד עם הניסיון שלנו כאנשי שדה ותיקים, יש סיכוי לא גדול, אבל סיכוי, שאולי יימצאו הנערים. חשנו שהצבא עושה הכול למציאת החטופים ושעוד רעיון יכול לסייע, אם רק תהיה אוזן קשובה. ידענו שההצעה שלנו לא פשוטה, וברור היה לנו כי יש פה הליכה כנגד הזרם. רבים וטובים שאלו מה אנחנו יכולים להוסיף לטובי המוחות שמחפשים את מקום המחבוא של הנערים לאחר שכבר מיפו היטב את האזור, אחרים ניסו להסביר לנו כי כל הצבא והשב״כ, ולא רק הם, משתתפים בחיפושים ולכן קלושים הסיכויים שמישהו מביננו ימצא אותם.
אך בכל זאת ביום שישי בצהריים הצגנו את ההצעה שלנו בפני מח״ט עציון. מצאנו לפנינו אדם ענו, קשוב ומיוחד מאוד. הוא האזין, אימץ את ניתוח השטח והצעת העבודה, דייק אותה, דאג לכל מה שצריך והחל להובילה בעצמו במלוא המרץ. הוא יצר תפיסה חדשה של שיתוף בין הצבא לבין האזרחים – גם בניתוח השטח, גם בצורת הסריקה וגם בשימוש באנשי שדה מיומנים. מייד לאחר שניתן האישור הועלו במשך כל השבת נקודות אפשריות על המפה, ובד בבד זרמו אנשים רבים, מהטובים שבבני המדינה הזו, ששמעו על היוזמה ובאו לסייע. ביניהם היו דתיים וחילוניים, תל אביביים ואנשי גוש עציון (ואפילו צנחנים וגולנצ׳יקים). בחדרי העבודה הופיעו גיאולוגים, ארכיאולוגים, מומחי תצלומי אויר, מומחי GIS, אנשי בתי ספר שדה מנוסים מכל הארץ, בוגרי היחידות הטובות ביותר של הצבא וסיירים עצמאיים – כולם עזבו את בתיהם והתייצבו לאחר קריאת טלפון יחידה או לאחר מילה ששמעו מחבר. הם הציעו את עצמם לסיוע בניתוח שטח, ליציאה לחיפושים (בשטחים מסוכנים) ולכל משימה שיטילו עליהם. אנשים עזבו את הבית ועבדו בשבת, לא ישנו לילות, יצאו לשטח מסוכן בלי לחשב חשבונות ועשו הכול בשביל להציל את הנערים או לפחות את משפחותיהם. התחושה הייתה של השקעה אין סופית של הצבא ושל שיתוף פעולה בין בני אדם מדהימים מכל רבדי החברה. והיו גם כמובן התפילות…
התגלו אין סוף אנשים יפים שמוכנים להקריב המון מזמנם, לעזוב את ביתם וגם לסכן את עצמם בשביל ילדים של אחרים. וגם נחשפו פניה היפים והכואבים של המדינה שלנו. שיתוף הפעולה בין הצבא לבין אנשי הסיור האזרחיים שלנו היה מדהים. המח״ט קידם ודייק במלוא הכוח את הניתוח, הקצה כוחות משולבים ולכל כוח הצמיד כמה אנשי שטח מעולים. ההערכה הייתה שהסריקה תיארך כמה שבועות, אך בעזרת השם לאחר שלושה ימים, במרחק חמישה מטרים מהנקודה שאנחנו סימנו על המפה, סייר שלנו הבחין בשיח שמונח באופן מוזר ומצא את הנערים. לצערנו הרב, הם לא היו בחיים.
בסופו של יום חשנו כאב עמוק וצורב מלווה בהקלה. חשנו הכרת תודה עמוקה לכל החברים שהצטרפו ללא היסוס והכרת תודה לבורא עולם על שסייע להשיבם הביתה. לאחר הלוויה הגענו – נציגי הצוות שמצא את הנערים, יחד עם מפקד החטיבה ומפקד האוגדה, לבתיהם של משפחות הנערים במהלך ימי השבעה. המשפחות ישבו איתנו וביקשו שנספר להם במסודר את סיפור מציאת ילדיהן. חשנו את הכרת התודה של המשפחות שעל אף הכאב הנורא חשו הקלה עם מציאת הבנים. הם הודו לנו על שיש להן לפחות עתה קבר שיוכלו לפקוד אותו, והידיעה הזו ריגשה אותנו מאוד. לכל זאת הצטרפה תחושת סיפוק עצומה, בעיקר על שהיינו נחושים להצטרף לכוחות ולסייע ועל שלא ויתרנו, וב״ה זכינו להיות שותפים למציאתם.
