עופר שניידר ירושלמי מלידה, נולד למשפחה חילונית אחד משלושה ילדים. היום גר בקרית יערים עם משפחתו. מוזיקאי מחונן, נגן קונטרבס, נשוי לטליה ולהם ארבעה ילדים. כשאני שואלת אותו בתחילת שיחתנו מיהו בעצם? הוא חושב רגע, “בנשמה שלי אני חסיד, מוסיקאי נגן שבמהלך השנים עשה הסבה לגננות אקולוגית ועוסק כבר שנים בקיימות ואיכות הסביבה ובתיקון.
כל חיי אני שואל שאלות ומחפש את התשובה, חיפשתי את התשובות בכל מיני מקומות ודתות בעולם. בסוף מצאתי אותה אצל בעל הסולם הרב אשלג, אבל אני עדיין ממשיך לשאול, לחפש, לתקן וגם לנגן”. שניידר כבר 15 שנים בתהליך של תשובה. הוא היה מנגני הג’אז הבולטים בארץ, חי בסצנה התל אביבית ניגן והופיע במקומות הכי נחשבים בהרכבים שונים. אחר כך רצה להתפתח בעולם ועבר עם אשתו טליה לניו יורק. בניו יורק טליה התחילה להתקרב ליהדות לפניו, והוא מצא את עצמו חצוי, מצד אחד רצה לכבוש את העולם לנגן ולהצליח, ומצד שני המשפחה והזוגיות היו מאוד חשובים ומשמעותיים בעיניו. ערב שבת עושים קידוש והוא יוצא להופיע, אחרי שנתיים בניו יורק הם חזרו לארץ.
טליה האישה שאיתו התעסקה בתחום הקיימות. היא גם סופרת, בעלת הוצאת ספרים אקולוגית, מעבירה סדנאות ומפיצה לימודי סביבה לאורח חיים ירוק. בעקבותיה התעניין גם הוא בתחום החברה והסביבה. הוא עזב את המוזיקה למשך כמה שנים, התרחק מכל מה שעסק והתחיל ללמוד אקולוגיה.
מה הביא אותך לשינוי?
הרגשתי שאנחנו בשעת חירום כללית, שלא נשאר לאנושות עוד הרבה זמן, העולם מתכלה, הקהילה נמצאת במבוי סתום. אנשי הסביבה חיים בבועה שלא מחוברת לשאר החברה, הם מתוסכלים שהם לא יכולים להוציא את הרעיונות שלהם אל הפועל. לאט לאט מתוך הכרות עם מה שמתרחש בעולם, בסביבה שלי ובעצמי, הבנתי שכל החברה צריכה שינוי. פתאום קלטתי ששורש הבעיה הוא האדם, הנפש, ההשקפה. כל עוד האדם לא משתנה, כלום לא ישתנה, והאנושות בדרך להשמדה עצמית. קחי לדוגמא את המצב היום: אנשים יוצאים להפגנות, הפגנות לא פותרות את הבעיות, הן כמו אקמול לכאבי ראש, הן פותרות את הסימפטום, לא את הבעיה. אנשים מכבים שריפות ולא מתעמקים בשורש. תוך כדי לימוד תורת החסידות ובעל הסולם הבנתי שהיהדות יכולה לתרום את תיקון השורש לתוך הבלבול הזה. אפשר לתקן את הרע מהשורש. אנחנו לא מודעים מספיק לסביבה שלנו, לשורש הבעיות. כשהבנתי את זה, פתאום הכול התהפך לי ונהיה לי חיבור עמוק ליהדות ולרוח.
זה הכוח של הניגונים החסידיים שהם חודרים אל הלב, גם מי שלא בהכרח אוהב ג’אז מתחבר למוזיקה שלנו שיש בה הרבה רגש ונשמה.
מה גילית? מאיפה מגיע הרע?
האדם הוא יצור אנוכי שחי מתוך רצון לקבל לעצמו. סדר העדיפויות של החברה הוא בדרך כלל חומרי ולא רוחני וזה מייצר תופעות ברמה של סביבה וכלכלה, מלחמות ואלימות .כשלומדים את היהדות כדי להתפתח רוחנית אז אפשר לנסות ליצור חברת מופת שכמוה אנחנו צריכים להיות.
שימי לב, מה שבולט היום בחדשות, זה דווקא החדשות הרעות. אבל כשפוגשים אנשים בשטח מגלים דווקא הרבה ערנות, אנשים מלאים רצון ודחף קיומי ליצור שינוי.
מדוע בתחילת תהליך התשובה התנתקת מהמוזיקה שהייתה מרכז עולמך?
ראשית, הייתי מרוכז בלימוד ובקהילה והרגשתי שאני כבר לא שייך לעולם שחייתי בו: הנגנים, הסביבה, ההופעות בשבת, זה היה תהליך טבעי. הרגשתי פער מאוד גדול בין תפיסת העולם וההוויה שיצרתי לעצמי בתוך התשובה לבין החיים הקודמים שלי. ככל שעבר הזמן היה לי קשה להכיל את החיים התל אביבים. הייתה תקופה בתחילת החזרה בתשובה, שהייתי נוסע כל שבוע לבני ברק לשמוע איזה רב מבוגר ששר ניגונים, אהבתי לשמוע אותו. כל שבוע הייתי נוסע אליו ומקליט אותו ואחר כך הייתי נפגש עם נגנים ועושה חזרות. אף פעם לא ספרתי להם על המפגש עם היהודי הקשיש. פעם אחת השמעתי להם הקלטה שלו, במקרה, והתגובות שלהם היו בלתי נשלטות: אחד התפרץ בצחוק, אחר חיקה אותו. הפער בין ההתרגשות שלי למשמע הניגונים לבין הדאחקות שלהם עליו היה תהומי.
עופר שניידר, קונטרבס
יתכן שהוא היה קצת זייפן ולא מוזיקאי אמיתי, אבל לי הוא גרם להתרגשות והם לא הבינו מה קרה לי. היה לי מאוד קשה להכיל את המרחק והפער שנוצר בינינו. אני חושב שזה מה שגרם לי לעשות את הניתוק, להתכנס בעצמי ולעסוק בתשובה, באקולוגיה ובאיכות הסביבה וללמד מוזיקה בין השאר בישיבת כינור דוד.
מתי חזרת לנגן ?
לפני 3 שנים התגעגעתי למוזיקה, ניסיתי לנגן מוזיקה חסידית קלאסית ולא התחברתי לזה. ואז חזרתי לג’אז אבל ממקום אחר, יותר יהודי. התחברתי לארבעה נגנים דתיים ולא דתיים ואנחנו מנגנים מוזיקה יהודית. הקהל שלנו מורכב מכל הסוגים, כולם מגיעים יושבים יחד לשמוע מוזיקה בת זמננו. אנשים עוברים בהופעה חוויה מאוד יחודית. כשניגנתי בעבר, הרבה פעמים הרגשתי שאנחנו מנגנים לעצמנו, בהרכב החדש אני מרגיש חיבור עמוק בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הקהל. זה הכוח של הניגונים החסידיים שהם חודרים אל הלב, גם מי שלא בהכרח אוהב ג’אז מתחבר למוזיקה שלנו שיש בה הרבה רגש ונשמה. במופע הראשון שלנו “בבית העמודים” בתל אביב, מקום מיוחד של מופעים תל אביבים, שמחו מאוד לקבוע לנו הופעה, זכרו אותי כעופר של פעם. ההופעה ששילבה ניגונים חסידיים וסיפורים ואנשים התחברו לזה מאוד. יש לנו עיבוד מקסים לשיר “אשרנו מה טוב חלקינו”, ול”וטהר ליבנו לעובדך באמת”, ותוך כדי הניגונים האלה אני מספר על נס גדול שהתרחש בשואה. אני מספר על נערים שעמדו לקראת מוות במשרפות שרו, רקדו, נעשה להם נס והם ניצלו. הקהל מזיל דמעה ומתחבר לסיפור ולניגון, המילים האלה מחברות אותנו למי שאנחנו, לזהות שלנו. לניגון יש כוח, מתוך הניגון אדם יכול לצאת ממצבים קשים. כשהסיפור מתחבר למוזיקה הוא מאוד עוצמתי ומדבר לא רק לדתיים. אין את התחושה שבאתי להחזיר בתשובה, אני רק פותח את הלבבות.
בתחילת אחת הופעות הראשונות, בסטודיו ביפו, מקום חילוני, קלטתי זוג חרדי ליטאי נכנס לסטודיו. בהתחלה לא הבנתי מה הקשר שלהם למופע. ככל שהמופע התקדם יכולתי לראות שהם פשוט ‘עפים’ על המוסיקה. הם עמדו בשתי פינות החדר והקשיבו בריכוז ובריקוד. אחרי המופע שוחחנו איתם. אנשים מאד מיוחדים. הם סיפרו לנו שהם גם בעלי תשובה ולא היו במופע מוסיקלי 20 שנה, אף על פי שבגלגול הקודם היו אוהבים לצאת להופעות. הילדים שלהם גדלו והם החליטו בפעם הראשונה לצאת לבד. הם ראו את הפרסום של המופע שעות ספורות לפני שהוא התחיל, והחליטו לנסות. מאז הם באים כמעט לכל הופעה. הם מספרים שהמוסיקה שלנו השפיעה עליהם לטובה. לפעמים במופעים שלנו הקהל כבר מכיר את הניגונים ושר יחד איתנו. היה לי חשש שהדבר ימנע מבני הזוג להגיע בגלל שירת נשים. הבחור אמר שבטח אם אני אבדוק עם פוסקים הם ימצאו לי היתר מצד ‘קירוב רחוקים’, והוסיף אבל תדעו לכם שאתם קודם כל מקרבים את הקרובים. זה שימח אותי מאד כי אני גם חושב שאנחנו מנגנים, בסיעתא דשמיא, מוסיקה יהודית ומבחינתי אפילו ‘דתית’ שיכולה מאד לעורר את הנשמה.
יוסף לוי, תופים
ספר על ההרכב שלכם?
אנחנו נקראים ניגון קוורטט, הרכב ג’אז מקורי שיוצר יחד מוסיקה יהודית-ישראלית חדשה. ההרכב חוצה מגזרים מוזיקליים וחברתיים. המוסיקה בעלת ניגון קצבית, מרגשת, קליטה ומדברת לקהל רחב של מאזינים. במוזיקה משולבים פשטות הניגון עם מורכבות קצבית והרמונית, שיוצרת חוויה מיוחדת וחלומית.
השבוע יוצא האלבום הראשון שלנו, שהוצאנו בעזרת מימון המונים. קיבלנו הרבה תמיכה וחיזוקים למה שאנחנו עושים וזה מאוד משמח ומרגש.
איך מתבטאת המודעות הסביבתית שלכם בחיי היום-יום?
אנחנו קודם כל משתדלים לחיות עם השפעה מינימלית של הרס. כשגרנו בפרדס חנה הייתה לנו יותר יכולת, חיינו במעין חווה שגדלנו בה תרנגולות וגינת ירק ויצרנו חשמל. היום בקרית יערים זה קצת אחרת, אבל עדיין הבית שלנו הוא עולם אחר, ובו עצי פרי וגינת ירק ובטח שלא משתמשים בחד פעמי ובמה שמזהם את הסביבה. התשובה שינתה לנו את נקודת המבט בחיים בכלל, אנחנו עוסקים ביהדות בצורה פנימית. הקיימות מתבטאת בכל דבר בחיים שלנו, קיימות לכל דבר.
תרגמתי את ההשגות שהיו לי לסדנאות. נושא הקיימות מגשר על הפערים בחברה. שינוי אקלים זו סוגיה שאי אפשר להתעלם ממנה, היא נוגעת לכולנו. בסדנאות אנחנו מתבוננים בבעיה ושואלים שאלות, בודקים למה היא נוצרה? מדוע האדם מתנהל בצורה שמשמידה את עצמה? מדוע יש רע בעולם? כשאנחנו מתבוננים בזיהום אדמות למשל, אנחנו מגיעים לכך שבני אדם יצרו את הסיבה ובנקודה הזאת אני מתחבר גם ליהדות. אני משלב קיימות ביהדות. בעל הסולם מנתח את השאלות היסודיות האלה, אם הבעיה נוצרה בידי בני האדם, ובני האדם דואגים לתענוג עצמי ולדחיית הסבל, אזי צריך לפרק את האגו ולצאת מההשמדה העצמית. והיהדות היא הפתרון. השינוי חייב להיות של חברה שלמה, חוות בודדים לא מספיקה ואינה הפתרון, אנחנו חותרים ליצירת חברה שלמה שמתפתחת יחד. ולזה צריך בסיס רוחני שיאחד את החברה, וליהדות יש יכולת לאחד את כולנו למען מטרה משותפת. צריך להיזהר שהחומריות לא תהיה גבוהה מהכוונה הפנימית. התורה והמצוות אמורות לפעול עלינו כבני אדם, היהדות היא הדרך לחברת מופת, וכל מה שאני עושה בסדנאות “כל הטור” ובמוזיקה אני מכוון לנקודה הזאת של החיבור לפנימיות לרוחניות למציאת השורש.
אז בעצם אתה חי בשליחות?
שליחות זו מילה גדולה מאוד, אני לא מרגיש שאני שם. אבל אני כן מתפעל מזה שהקב”ה חיבר לי את כל התחומים שאני עוסק בהם כתהליכים של ריפוי בחברה שלנו. המטרה היא לקדם את החברה למקום שהיא צריכה להיות בו: חברה של אנשים שלא מקטרים, ולא מפגינים אלא רוצים לעשות טוב. אני קודם כל עסוק בללמוד ולהשתנות בעצמי ומשלב את כל תחומי העיסוק של יחד.
משה אלמכיאס, פסנתר
מה הקורונה עשתה לך?
אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה קריטית, המציאות משתנה מאוד מהר. אנחנו מרגישים כאב, תסכול וחוסר אונים ואנחנו משליכים את זה על המנהיגים והשלטון. אני חושב שאנחנו יצרנו את המציאות וברגע שאנחנו זוכרים שהמציאות היא מה שאנחנו עושים ואנחנו מודעים לכך ומנסים לתקן, זו התחלת הגאולה.
אנחנו יהודים מאמינים וברור שהגאולה תגיע. הבורא לא עושה טעויות, אבל הדרך להגיע לשם בידינו – באהבה או בייסורים. ועל זה כדאי וחשוב להשקיע ולא לשקוע בייאוש או לקטר מתוך פאסיביות. זה בידינו כל אחד במסגרת חייו. כל דבר קטן נחשב. כל דבר שאדם בוחר לעשות בחברה שלנו יש לו השפעה גדולה. הקורונה עצרה הרבה מאוד דברים, אבל היא גם קידמה את המודעות שלנו לחברה. אני משתדל בכל מה שאני עושה במסגרות הלימוד והפרנסה שיהיו בזה תהליכים של ריפוי, של אחדות ושל הכלה. אין לנו זמן למריבות קטנוניות, צריך לעשות דברים חיובים ועיקר האנרגיה צריכה להיות בחינוך שבו תלוי העתיד שלנו: חינוך לפתיחות, לסבלנות, לאהבה, לשמירת הסביבה, לדוגמא אישית ולהשקיע בפנימיות ולא רק בחיצוניות. אני רוצה לקוות שנחזור מהר לנגן, להאיר ולשמח את הלבבות.
