לקראת שבת פרשת נח חשתי שלא בנח. זו הייתה שבת אזכרה לאביה שלנו. מידי שנה כשמתקרב מועד התאונה הנוראה אני טרוד ורוחי נסערת. תוך כדי ההכנות האחרונות לכבוד שבת קודש הגיעה לבקרנו הנכדה המתוקה שלנו, הדס גולדברג, בת השלוש, והיא השיבה את נפשי: ‘’אני האחות הגדולה של אביה חיים ואני מטפלת בו היטב’’ הצהירה בחגיגיות, במתיקות ובטון של חשיבות. ואנו פשוט נמסנו מאושר ומנחת. עם הדלקת הנרות שמתי את העצב בצד וניגשתי בהתרגשות לעמוד התפילה כשליח ציבור במניין ‘’חצרות קודשך’’ לתפילת קבלת השבת וערבית. את המזמורים, הניגונים ולכה דודי אמרתי בקול גדול כדי שיגיעו לכל אוזן של משתתפי המניין נשים, גברים וטף העומדים רווחים ברחובות הסמוכים ובמרפסות הגבוהות. עשיתי מאמץ כדי שגם אחרון המתפללים על הגג ישמע ויענה אמן.
למחרת לפני עלות השחר, צעדתי לתפילת שחרית בכותל והגעתי אליו צרוד ונרגש. בגלל מגבלות הסגר, מניינים ותיקים התפזרו, אך לשמחתי המניין שלנו החזיק מעמד ואף התחזק לשתי קפסולות בגבול המותר. בקול צרוד אך רם ונחוש עברתי לפני התיבה, הזכרתי את אביה ואף עליתי בחיל ורעדה למפטיר.
בסיום התפילה, תוך כדי שאני צועד אחורנית ונפרד מהכותל אני מבחין במתי דן, הכהן הגדול של ההתיישבות ברחבי העיר העתיקה. פניתי אליו בפירגון ובסיפוק: ‘’אני שמח שבזכות ראש העיר יכולנו לראות השבוע לראשונה את הכותל הקטן מבריק בניקיונו’’. כך שחתי לו.
מתי דן שמח מאד לפגוש אותי לאחר שבועות של סגר. רק יצאו דיברי השבח מפי ובטרם סיימתי דבריי, אחז בידי והחל לצעוד איתי בזריזות ובנחישות אל עבר שער השלשלת ומשם בסמטאות הפתלתלות מול שערי הר הבית הישר אל רחבת הכותל הקטן.
מתי דן ציין שאמנם אבני הכותל נוקו השבוע במסירות על ידי עובדי העירייה, אך ממש לא די בכך. הוא משך אותי והצביע לעבר ערמות פסולת שהוחבאו ברחבת הכותל מאחורי גדר. המחיצה הזו הוקמה לכסות על פיגומים שבנו תושבים ערבים, בשעה שסמכו את רצפת הבניין שלהם על אבני הכותל. הבונים הזרים חוררו ופצעו את אבני הכותל הקדושות והעמידו לידן פחי אשפה ומצבורי פסולת שצחנתם מורגשת ברחבה. מתי דן פנה אליי בעיניים בורקות: ‘’ישראל, חייבים לעשות רעש גדול. צריך לזעוק לשמיים. זה המקום הכי קרוב ביותר לקודש הקודשים. אלו אבנים משריד בית מקדשנו. לא ייתכן שיישארו כאן פחי אשפה וערמות זבל מוסתרות מאחורי גדרות מאולתרות ומכוערות שטובלות בצחנה’’. הבטחתי למתי שאכתוב על כך בגיליון הקרוב. ואני פונה לכל מי שאבני הכותל יקרות לו להצטרף איתי לזעקה.
הכותל הצפוני המכונה ‘’הכותל הקטן’’ קדוש לנו מאד. שונאינו יודעים עובדה זו, ולכן הם מזלזלים באתר המופלא הקרוב ביותר לקודש הקודשים. זה מקום מומלץ לתפילה שקטה ולהתבודדות עם הקונה. בעבר, לפני הקורונה, ערכנו בכותל הקטן שמחות משפחתיות מרגשות מאד: הנחת תפילין לבן 13. עלייה לתורה לבר המצווה, תפילת הודיה, הדלקת נרות חנוכה עם ראש העיר מר משה לאון ועוד.
נפרדתי ממתי דן בהתרגשות, ושמתי פעמיי לביתי בקריית משה מהלך כחמישה ק’’מ. עוד אני פוסע צעדים אחדים, ואני מבחין בדמותו של ידידי, משה לאון ראש העיר ירושלים, מלווה ברעייתו ובני משפחתו. משה פוקד את הכותל בכל שבת בדרכו למניין הקבוע שלו בישיבת עטרת כהנים שברובע המכונה ‘מוסלמי’. הישיבה שוכנת למעלה ממאה שנים, צעדים ספורים מהכותל הקטן. שיבחתי את משה על פעולותיו להברקת אבני הכותל וביקשתיו להמשיך ולשקם את הרחבה הסמוכה לכותל הקטן כדי שהציבור היהודי המגיע לכאן יהנה יותר להתפלל בה ללא מטרדי אשפה וגדרות מכוערות המבתרות מצמצמות ומחללות את האתר הקדוש.
משה כהרגלו, הקשיב ברוב קשב והבטיח שיבדוק את הנושא בחיוב. אני מכיר את ראש העיר שלנו, מדבר מעט ועושה הרבה. נפרדתי לשלום מהמשפחה הנפלאה הזו שהיא תפארת לירושלים ולקודשי ישראל ומיהרתי לדרכי. נכדתנו הדס ממתינה לי בבית, מצפה כמוני לקידוש המשפחתי ורעייתי מממתינה לי עם החמין הנפלא והמפורסם שעושה לנו כל שבת לחגיגה.
שבת שלום של בניין המקדש בבריאות ובקוממיות.
ישראל גולדברג