סיפורים של אמונה

בשבוע שעבר ביום חמישי בערב נפגשנו כמה חברים טובים במושב ניצני עוז שליד נתניה, היינו שם דתיים, חילוניים וגם חבר חסיד ממאה שערים. לאחר ארוחת ערב טובה ישבנו בבריכה ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה. היה בעיקר דיבור של אהבה וחיבור. אני רוצה לשתף אתכם בשלושה סיפורים של אמונה שסופרו, שם סיפורים לכאורה פשוטים אבל מבחינתי הם היו ממש לא פשוטים.
01
החבר ממאה שערים סיפר על סבתא שלו שבערוב ימיה חיים בבית שלהם והם טיפלו בה.
הסבתא הייתה ניצולת שואה שעברה את כל התופת והייתה במחנה ההשמדה אושוויץ עם מספר על ידה. הסבתא היתה רשומה פעמיים ברישומים של מחנה ההשמדה, מכיוון שהוציאו אותה פעם אחת למחנה עבודה לשנה ובהמשך החזירו אותה לאושוויץ.
באחד הימים כשהייתה בת 95, למשפחה היה אירוע של בני דודים בבני ברק והסבתא לא כל כך רצתה לנסוע. אחת הנכדות שלה, האחות של החבר שלי, ניגשה אליה וניסתה לשכנע אותה לצאת בכל זאת לאירוע, אך הסבתא התעקשה להישאר. הנכדה שאלה: ״סבתא את בטוחה שאת רוצה להישאר לבד בבית?״. והסבתא ענתה לה את התשובה המצמררת הבאה: ״אני מעולם לא הייתי לבד, כולל בימים הקשים של השואה באושוויץ ובחנות העבודה״.
02
חבר נוסף שגר במושב עמיקם, מושבניק שמגדל רימונים וגפנים ודברים נוספים.
החבר סיפר שלפני שנת השמיטה הקודמת הוא נסע לחו״ל ולמרות שהוא אדם לא דתי וגם לא מוגדר אפילו מסורתי, הוא לוקח לנסיעות ספרים שונים ביהדות. באחד הספרים הוא גילה בפעם הראשונה בחייו שיש מושג כזה שנקרא ׳שנת שמיטה׳. הוא התחיל להתעניין בזה יותר ובשלב מסוים הוא התקשר לאשתו מחו״ל ובישר לה: ״השנה אנחנו הולכים לשמור שמיטה״.
אשתו לא הבינה על מה הוא מדבר ומה נפל עליו אבל הלכה איתו בנושא. וכך אכן היה, הוא שמט את כל הקרקעות שהיו ברשותו – מדובר היה בעשרות דונמים. בשלב מסוים הוא שמע שיש קרן שעוזרת למי שמקיים את השמיטה, הוא נסע לקרן ואמרו לו שאין להם כסף לעזור לו. הוא אמר לעצמו שלא נורא, ״לא יכול להיות שאני אקיים את השמיטה ואני אפגע״.
יום אחד התקשר אליו מישהו ואמר לו שהוא מעוניין להיפגש איתו בנוגע לשמיטה, כשהם נפגשים הבחור מוציא מכיסו צ׳ק ונותן לו. הוא מסתכל על הצ׳ק – 10,000 שקלים. לאורך כל שנת השמיטה הוא קיבל סכומי כסף של אנשים שתמכו בו. הוא אפילו נשלח לארה״ב להרצות בקהילות שונות על השמיטה ואיך הוא קיבל את ההחלטה לשמוט וכיצד הוא עושה זאת בפועל.
הדבר המדהים ביותר שהוא סיפר קרה לו כשהיו לו כ-12 דונם רימונים. כשהגיעו לקטוף את הפירות למרות שלא ריססו את המטע לא היה רימון אחד רקוב, זה היה בלתי נתפס. כל שנה למרות הריסוסים והטיפולים האינטנסיביים היו לו לא מעט רימונים רקובים ובשנת השמיטה אפילו לא אחד.
03
את הסיפור שלישי ספר החבר מניצני עוז שאירח אותי.
לחבר הזה יש חממות של פרחים וצמחי תבלין שאותם הוא משווק למשתלות רבות ברחבי הארץ. באחד החורפים הוא היה בשיא המכירות כשכל החממות שלו היו מלאות בסחורה ממש לפני האביב המתקרב. יום אחד הגיע משב רוח גדול מכיוון הים שהעיף את החממות, שבר אותן והרס את כל הסחורה שהייתה מיועדת לשיווק. מדובר היה בנזק של מעל לשלושה מיליון שקלים. כל העסק שלו ירד לטמיון, כל העבודה וההשקעה של עשרות שנים הלכה במשב רוח אחד.
מי שראה מה עושים הוריקנים בארצות הברית יודע מה זה, כך נראו החממות – בליל מעורבב של ברזלים, ניילונים ואלפי עציצים שבורים.
הסתכלנו עליו כולם, ושאלנו: ״מה עשית? איך התמודדת עם הדבר הקשה הזה? זה ממש לא פשוט״. הוא ענה לנו את התשובה המדהימה הבאה: ״הסתכלתי לשמיים ואמרתי לעצמי, מי שלקח את החממות גם יחזיר אותן, אני ממש לא מודאג״.
וכך אכן קרה. לאחר שלושה חודשים העסק עמד כמו חדש, כאילו כלום לא קרה. העסק עמד מחדש, כל החממות היו בנויות ומסודרות כשאלפי פרחים צבעוניים מסודרים בהם. ■