גליון 511

סמכות של תורה מהשמיים

הרב יעקב אריאל

ההבחנה בין תפיסת עולם דתית לזו החילונית מתמקדת בשאלה: מהו מקור הסמכות? מי קובע מהו טוב ומהו רע? האם האדם, על אופנותיו המשתנות והמתחלפות, או מקור עליון, קבוע ונצחי?

'לא תרצח', למשל, שונה במהותו כאשר הוא צו א-לקי שניתן בסיני, מאותו ציווי ממש אם הוא נחקק על ידי חברי פרלמנט או כנסת. כאשר הצו הוא א-לקי הוא מוחלט, אין לאף אדם סמכות לערער עליו או לשנותו. אולם כאשר הצו הוא אנושי מתחיל המדרון החלקלק. היכן הגבול? המדרון מתחיל בכך שמותר להרוג עוברים במעי אמם ללא הצדקה, אחר כך חולים סופניים, אחר כך זקנים ותשושים, ולאחר מכן בעלי מום אחרים. על פי צו אנושי, מותר לאישה לרצוח את בעלה המתעלל בה במקום לפתור את הבעיה בדרכים מקובלות. וכך נגיע חלילה למצב שבו לית דין ולית דיין.

כן הוא גם ביחס לאיסור 'לא תנאף'. איסור זה היה מוסכם על החברה האנושית כולה, בהיותו הבסיס האיתן לתא המשפחתי, שרק על יציבותו יכולה להיבנות חברה מתוקנת. אולם עתה התרופף הצו, ועמו הולכת המשפחה ומתפוררת לנגד עינינו. אך כאשר האיסור הוא איסור מוחלט אין אף רוח בעולם שיכולה להסיטו ממקומו, ועמו נשמרת היציבות המשפחתית והאווירה הנאותה בהן גדל דור העתיד.

עם זאת, 'תורה מן השמיים' אין משמעותה שלאדם אין חשיבה עצמית משלו. אדרבה, התורה מחייבת את האדם להתמודד בכל עת ובכל שעה עם בעיות רבות ומגוונות. החיים מזמנים לאדם אין ספור מצבים בהם הוא צריך לקבל החלטות ולהכריע בין אפשרויות שונות. מה עליו לעשות כאשר שודד רודף אחריו? האם מותר לו להורגו? או שמא מותר רק לפוצעו ולא להורגו? ואולי עליו לוותר על כספו? ומה עושים כאשר עובר מסכן את אמו? והאם יש להבחין בין ניתוק חולה סופני ממיכל החמצן לבין אי התערבות כירורגית, הגורמת להארכת חייו ללא קץ מתוך סבל וייסורים נוראים? בכל המקרים האלו יש להפעיל חשיבה אנושית על מנת ליישם את העיקרון השמיימי, אם כי על פי כללי פרשנות ומסורת שנמסרו מסיני, אשר רק מי שבקי ומוסמך לדון בנושא יכול להשתמש בהם כהלכה.

יתרה מזאת: הצו השמיימי העליון לא בא לדכא את המצפון האנושי שלנו. המצפון האנושי אף הוא חלק מצלם הא-לקים הנטוע באדם. גם אדם שאינו מכיר בהכרתו הגלויה בתורה מן השמיים, מודה בסתר לבו, במצפונו, שיש ערכים עליונים, שישנם צווים מוחלטים ושישנו מקור סמכות על-אנושי. נמצא שגם לו יש בעצם תורה מן 'השמיים'. אם כי במילים אחרות. לזהות זו בין המצפון האנושי שלנו לבין הצו הא-לקי השמיימי התכוונו חז"ל באומרם: "כפה עליהם הר כגיגית". כלומר, התורה אינה תלויה רק ברצוננו האישי, באופנותינו המתחלפות, בנוחיותנו ובתועלתנו. התורה היא צו א-לקי עליון מוחלט הבא מן השמיים, אולם עם זאת קיבלנו אותה מרצוננו. 'נעשה ונשמע' אמרנו. קודם נעשה, נקבל את מה שניתן לנו; ועם זאת הזדהינו והסכמנו לכל מילה שבתורה ואנו מקיימים אותה באהבה וברצון. נעשה ונשמע

גלילה למעלה