במבט אישי נקודתי בלבד, ללא יומרה לתאר את דמותו הגדולה
פעם סיפרתי לרב מרדכי אויערבך, שהלך לעולמו השבוע, על תופעות שראיתי בתל-אביב, שזעזעו אותי. הוא עצר אותי ואמר: "אתה חושב שאני לא יודע מה הולך פה? הרי 60 שנה אני יושב בערימת הזבל הזו, ו60 שנה שנה אני זוכה לראות את הפנינים והמרגליות שמתחת לערימה!".
הטור הזה נכתב במידה מסוימת על דעתו ובהסכמתו של הרב מרדכי אויערבך, רב קהילת אביר יעקב וראש ישיבה בתל-אביב. כיצד? לפני כמה חודשים אמרתי לו שהסיפורים שאני מספר על דמותו של אביו, הגרש"ז, הם הדבר שהכי פותח לבבות של אנשים. זה שובר באחת את הסטיגמות השליליות על "הרבנים האלה", שהרי "יחסי הציבור" של היהדות ההלכתית כה גרועים, עד שהתדמית של גדולי עולם אלה הפוכה במאה ושמונים מעלות מהמציאות. והוא הגיב: "סיפורים על אבא? אני לא חושב שהוא אי פעם חשב שיש עליו סיפורים. הוא עבד את ה', הוא עשה מה שיהודי צריך לעשות. הוא למד ולימד תורה, הוא הלך בדרך ישרה. אבל סיפורים?" אמרתי לו שהיום האנושיות המופלאה של אביו היא דבר מיוחד, וכמעט שלכל אדם שאני פוגש, שאפילו רק שאל את אביו שאלה הלכתית אי פעם, יש איזה סיפור אנושי מיוחד עליו. "אבא, בכל אופן, לא חשב שיש איזה סיפור במה שהוא עושה", הוא אמר. ואני שאלתי: "אבל היום, כשהוא רואה כמה לבבות נפתחים בעקבות תיאורים של מעשים ושל אמירות שלו, האם אין לו נחת גדולה שם למעלה?". – "בוודאי שכן!", הוא השיב, והתרצה.
אני הבנתי מה מטריד אותו. לעשות סיפור מאורח חיים ישר ופשוט זה עצמו נוגד את מהות הפשטות הזאת. אבל אחרי משא ומתן, הוא נאלץ להודות שגם את זה אביו היה מוכן להקריב למען פתיחת לבבות. בשנים האחרונות הוא הלך ודמה יותר ויותר לאביו, גם חיצונית. הוא זלזל בכל הפוזות החיצוניות, הוא לא נהג בשום כבוד עצמי, הוא דיבר בצורה ישירה, אמתית, גלויה, ולא הרגיש מחויב לעסקנים ומקטלגים מסוימים.
הפעם הראשונה שבה נפגשתי עמו אישית הייתה לפני כשלושים שנה. נסעתי אליו לתל-אביב, שוחחתי אתו על אחת הסוגיות, דומני במסכת קידושין, והוא אמר לי בענווה רבה: אנחנו לא לומדים באותה הדרך. אתה צריך ללמוד עם מישהו שמתאים לשורש נשמתך. דבריו נמשכו לשיחה שבה הוא שבר אצלי דעות קדומות, ופתח את לבי ליצירה תורנית. סיפרתי לו שאני מחפש רב ללמוד אצלו בדרך מאד מסוימת. והוא אמר: 'מי לדעתך היה הרב של אבי?' אמרתי לו: 'הגרש"ז בוודאי למד אצל רבים מחכמי ירושלים. הוא למד אצל הר"מים של עץ חיים, שהיו מופלגי תורה, כגון בעל ה"גידולי שמואל", הוא למד אצל הרב חרל"פ, אצל הרב קוק, אצל אביו, אצל חכמי שערי חסד, אבל על כולם הוא מן הסתם היה תלמיד מובהק של ר' איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ חיים'. הוא השיב: 'הכל נכון, אבל לא היה לו רב מובהק. באמת אין כמעט דבר כזה. בעיניך יש תמיד רב ותלמיד, וכל אחד הוא גם וגם. וזה נכון במידה מסוימת, אבל לא לגמרי. יש אנשים שהם רב ויש אנשים שהם תלמיד. אבא שלי יצר, פיתח דרך, הוא היה מקורי, הוא לא יכול היה ללמוד את דרכו מאף אחד כי היא הייתה ייחודית. בוודאי שהוא שימש תלמידי חכמים וקיבל מהם בקורת, אבל הוא נתן מקום לדרכו העצמאית. יש לך חידושי תורה? תפרסם אותם, תדפיס אותם בספרים. זה לא סותר את זה שתלמד אצל מישהו, אבל אם הקב"ה זיכה אותך בחידושי תורה, הם שלך כדי לעשות אותם נחלת הכלל. אל תזלזל בהם'.
ואז הוא הוסיף: 'יש לאדמו"ר בעל "נתיבות שלום" מסלונים חתן מופלג בתורה, שדרך לימודו דומה למה שאתה מחפש. אכתוב מכתב, אל תפתח אותו, לך אליו ומסור לו את המעטפה'. מסיבות שאכמ"ל כבר ידעתי שאכן אצלו אלמד.
אחרי השיחה הזאת עשיתי שני דברים:
א. במשך שלוש שנים כתבתי את התובנות שלי בפרק הראשון של מסכת כתובות, ובסופם הוצאתי את הספר "מרבדים". מאוחר יותר הוצאתי עוד ספרים על מסכתות אחרות, בעקבות אותה עצה. וזו הבעה פומבית של הכרת הטוב שלי כלפי הגאון הזה על המפעל הזה.
ב. ניגשתי לבעל ה"נתיבי ישורון" מסלונים עם המכתב, שעד היום אינני יודע מה היה כתוב בו. בלי הקדמות הוא הוציא גמרא, וזכיתי ללמוד אצלו במשך שנים רבות, משנת תשנ"ז עד עצם היום הזה.
אחרי הסיפור ההוא, לא פגשתי את הרב אויערבך במשך שנים רבות, אולי עשרים שנה. כשניגשתי אליו שוב, היה זה בעקבות התלבטות קשה. הוא שמח, ושידר כאילו הייתי חסר לו. עצתו הייתה מקורית בצורה שלא יכולתי לנחש מראש שום כיוון. מאז הייתי מגיע הרבה לבקש עצה.
דומני שכל מי שהתקרב אליו יכול לתאר חוויה כזאת, איש איש בתחומו. הוא פגש את הנשמה, לא את האדם החיצוני, והוא הבין את עומק המוטיבציה של בני האדם. זו הסיבה שהוא היה רבם של אמנים רבים, של יוצרים בתחומים שמן הסתם לא היה לו ענין במהותם. פעם הוא סיפר לי שהלך לניחום אבלים אחרי מותו של הזמר מאיר בנאי, ושהוא לא ידע אם יהיה לזה ערך, אבל להפתעתו נדמה לו שזה היה משמעותי למשפחת האבלים הזאת. אחרי זמן סיפרתי לו שאכן כך שמעתי מאביתר, אחיו של מאיר, שזה היה להם מאד משמעותי. נודע לי שהיה להם ולעוד אמנים רבים קשר של בקשת עצה ממנו.
פעם התלבטתי מאד בין תחומי עשייה. הרגשתי שאינני עומד בעומס, וניגשתי לשאול אותו מה הכי דחוף, מה בבחינת "מת מצוה". האם ללמד יותר סטודנטים? האם לכתוב ספרים? האם להתמקד בבחורי ישיבות תיכוניות, או גבוהות, או בציבור הכללי? אולי ללמד במדרשות, כי בסוף הבית בנוי על האישה? באיזה ציבור הכי חשוב להשקיע, מיהו בבחינת "מת מצוה" עבורי? הוא חייך ואמר: "הציבור החרדי…".
פעם הוא אמר לי: 'אתה חושב שאני הקמתי כאן בתל-אביב ישיבה, שהיה לי חזון, שקיבצתי תלמידים, שהקמתי מסגרות? מעולם לא! באתי לכאן לפני שישים שנה בגלל שהתחתנתי עם בת תל-אביב. ישבתי ללמוד תורה. ניגש מישהו ואמר לי: אפשר להצטרף? ללמוד בחברותא? אמרתי – למה לא? בא עוד אחד וביקש להצטרף. מישהו חשב שאוכל לתת לו עצה, אז הוא בא לשאול. כך נוצרה ישיבה. אני לא הקמתי דבר. אדם לא צריך להתלבט כל כך הרבה, לקבל החלטות. צריך להרפות, ובאופן טבעי הוא יעשה מה שאליו הוא נמשך'.
היה תחום שרציתי לפעול בו ולא הצלחתי. חשבתי שאני מנסה בדרכים לא נכונות, ובאתי להתייעץ אתו. הוא אמר לי: 'אני בטוח שניסית כל דרך. אבל למה אתה מתעקש להצליח במה שאתה רואה שלא הולך? אם לא הולך לך, זה סימן שאינך צריך לעסוק בזה'. אמרתי לו – 'ואולי זה ניסיון?' הוא אמר – 'בסדר. אבל גם את זה כבר בוודאי אמרת לעצמך, וניסית בדרך נוספת, אז מה התכלית? למה אתה מתווכח עם המציאות?'
ושוב הגענו לאביו הגרש"ז. 'אבא לא עסק באסכולות', הוא אמר, 'אבא לא פעל מתוך תכנית גדולה. הוא עשה מה שהוא היה צריך ויכול. אם הוא יכול היה לעזור לאיש אחד, הוא עזר. אם לאלף איש, אז מה ההבדל? ואם למאות אלפים – מבחינתו זה אותו הדבר. אם שואלים – הוא משיב. אם מבקשים עזרה – הוא עוזר. הזמינו אותו להיות ראש ישיבה – הוא הלך. שאלו והוא השיב. הוא לא ייסד מערכות. הוא לא עסק בוויכוח עם המציאות'.
פעם פנתה אלי קהילה מדרום אמריקה בבקשה שאבוא לשנה או שנתיים לשמש בכמה תפקידים שלדעתם דווקא אני אוכל לעשותם. אמרתי להם שאני לא רואה איך אוכל לעזוב את העשייה כאן בארץ. רק בגלל הכלל של "אף פעם אל תאמר לא", אמרתי להם שאביא את ההצעה אל הרב מרדכי. כשהעליתי את הנושא הוא אמר מיד: "מדוע העשייה שלך בעיר פלונית תהיה חשובה יותר מהעשייה בתל-אביב? אבל תיסע לשם לכמה שבועות". נסעתי לשם לכמה שבועות, והקשר איתם נמשך מאז בהתכתבות. הם שולחים שאלות שאברר עם הפוסקים, ולפעמים בקשת עצה, בלי שאצטרך לוותר על דבר מהעשייה כאן בארץ.
פעם הייתה לי שאלה קשה מאד ביחס לתלמידה בתל-אביב. הלכתי לשאול אותו. הוא אמר: "או, זו שאלה קשה מאד, זו שאלה שצריך לשאול אדם גדול". אמרתי: "אין הכי נמי. לכן באתי לכאן". הוא צחק ואמר: "לא, זו באמת שאלה לשאול אדם גדול". "את מי למשל לשאול?" שאלתי. והוא חשב קצת ואמר: "את ר' יעקב אריאל מרמת גן". ■
אמשיך בזיכרונותיי מדמותו של הרב מרדכי אויערבך שנפטר בחודש זה:
״חושן משפט״ חשוב מכל סנטימנט
פעם הוא סיפר לי: 'ישבתי בבית מדרש של חסידי סדיגורה בפינת רחוב נחמני בת"א. היו שם עניינים של נדל"ן, רצו לפנות אותנו. אבא שלי (הגרש"ז) אמר לי: "אל תשב שם יום אחד בלי הסכמת הבעלים! זה לא שווה. כל התפילות, כל הלימוד שם לא שווה. יש לנו חושן משפט, זה מה שצריך לעניין אותך. אם משהו נעשה שלא כדין – לא שווה כל הענין!" לפעמים משקיעים אנרגיה מיותרת במאבקים כאלה. מה הקדושה בזה? צריך לעשות מה שהשולחן ערוך אומר.'
שב לדרך המצוות בזכות… לשון הרמב״ם
פעם הוא סיפר לי (מהזיכרון, אינני בטוח שאני מדייק בפרטים): 'היה לי תלמיד ש'חזר בתשובה', ונעשה מאד קיצוני. היה לו רמב"ם בהוצאת מוסד הרב קוק, והוא ביקש להוציאו מביתו לגניזה. אמרתי לו: אם אתה לא רוצה את הרמב"ם הזה – תן לי אותו. נזכרתי ביהודי באחד הקיבוצים שהיה רחוק מקיום מצוות, משכיל מאד, שאהב לקרוא ברמב"ם. שלחתי לו את הסט הזה. הוא כל כך התלהב מהרמב"ם, מלשונו ודרכו, עד שנעשה בעל תשובה ומתמיד גדול'.
יכול לכוון דעת אביו הגרש״ז
פעם שאלתי אותו שאלה על דעה הלכתית של אביו. הוא השיב ברורות, ואחר הוסיף: 'אנשים שואלים אותי על אבי, אבל אני כבר לא בירושלים כ-60 שנה, וסך הכל גרתי בבית אבי מעט מאד. כמה אני כבר יכול לדעת על פסקי אבי ודרכיו?' אמרתי לו: 'אבל הרב יכול לומר מה היה מתאים לאביו לומר על כך?' ועל כך הוא השיב: 'זה כן!'
הוא דמה לאביו בהרבה דברים, וראיתי איזה סימן בכך שהם שוו אפילו בשנות חייהם עלי אדמות. שניהם חיו שמונים וארבע שנים ושבעה חודשים וכמה ימים.
הלוואי ״מדברנא דאומתיה״!
ועוד אמר לי: 'אבי מעולם לא ראה את עצמו באיזושהי עמדת השפעה בעם ישראל. הרב מאיר הילביץ, מלמד כאן בישיבת מעלה אליהו (רב הישוב ברוכין. מ.ד.) סיפר לי שסבא שלו הרב אלתר הילביץ, שהיה תלמיד חכם גדול, שלח על ידיו ספר שלו לאבי. הוא כתב לאבי בהקדשה: "רבה דעמיה…בוצינא דנהורא" (=גדול שבעמו, נר האורה). שאל אותו הנכד: 'סבא, הרי העתקת את לשון הגמרא, מדוע לא המשכת "ומדברנא דאומתיה" (=מנהיג אומתו)' והוא השיב: "הלוואי שהיה מדברנא דאומתיה (=מנהיג אומתו), הלוואי!"…'
כמה מדויקת הגדרתו של הרב אלתר הילביץ, שהיה מעורכי האנציקלופדיה התלמודית מהיווסדה, איש חב"ד, מראשי כולל מר"ץ, מחבר ספרי הלכה ומחקר ואיש רב פעלים למען הפצת היהדות בארץ ובעולם. בערוב ימיו, כשהיה עיוור, זכיתי מעט להעתיק מפיו אל הכתב מדברי תורתו והגותו, וראייתו כסגי נהור הייתה בהירה מזו של הרבה אנשים פקחים. קשה להפריז בגודל המהפכה שהייתה מתרחשת בתדמית ההלכה וביחס הציבור ליהדות, אילו דרכו של הגרש"ז הייתה זו שמובילה את הציבור התורני כולו. "הלוואי מדברנא דאומתיה".
״מעריץ גדול של הרב קוק״
פעם אמר לי: "אבא היה מעריץ גדול של הרב קוק. מעריץ גדול. את אגרות הראי"ה הוא קרא, כמובן, אבל לכתבי המחשבה הכבדים של הרב קוק הוא לא התחבר. אבא אמר לי שהוא ראה בימי חייו הרבה מגדולי ישראל, אבל הוא מעולם לא ראה גדול אחד שהיו בו כל התחומים כמו הרב קוק. איש שהיה כל כך גדול גם בלמדנות, גם בפסק, גם במחשבה, גם במוסר, גם בקבלה וכו' וכו' – את זה הוא העריץ".
״מה, אני לא יודע לקרוא בשפה שלהם?״
פעם שאל אותי מדוע לא הבאתי לו את ספרי "פעמיים באהבה", שבו חילופי מיילים עם הסברת היהדות לתלמידים בתל-אביב. אמרתי לו: 'הוא כתוב בשפה שלהם, יצא לאור ע"י סטימצקי, זה לא ספר בשפת בית המדרש'. הוא השיב: 'אז מה, אני לא יודע לקרוא בשפה שלהם?…' כשהבאתי לו את הספר ראיתי אותו יושב זמן רב וקורא בו. ומה חידוש היה למי שבקיא בכל התורה בספר כזה? ואעפ"כ למדתי כמה היה חשוב לו להקשיב לרחשי הלב של הציבור שבתוכו הוא יושב, בצורה בלתי אמצעית, בשפה ובהגדרות שלהם.
אגב, באחת התשובות, שנערכה כפרק בספר, התלבטתי כיצד נכון להסביר את הנושא היום. היה בזה ויכוח בין ר' משה פיינשטיין לגרש"ז, ושאלתי את ר' שלמה פישר כיצד לנהוג. הוא השיב בערך כך: 'בזה ר' שלמה זלמן צודק, הוא הבין נכון יותר את שפת הדור הזה'.
״היום העולם כולו כארבע אמות״
פעם התייעצתי איתו לגבי הזמנה לפסח לחו"ל. סיפרתי לו שעד גיל 36 סירבתי לכל הזמנה לחו"ל, ורק אז השתכנעתי שהשליחות שם חשובה ומצדיקה את היציאה מהארץ. הוספתי שהחומרא הזאת הייתה בהשראת מה שסיפרו על הרב חרל"פ ועל אביו הגרש"ז שמעולם לא יצאו מהארץ. הוא אמר: 'זה נכון שהם לא יצאו מהארץ כל ימיהם, אבל אינני יודע עד כמה זה היה מסיבה עקרונית ולא טכנית. האם הייתה להם סיבה לצאת? מה היו צריכים לעשות בחו"ל?' הוא טען שחשוב שאסע. ואז שאלתי: אם אני יוצא – זה לטובת השליחות, אבל מדוע לקחת עמי בני משפחה? והוא השיב בסגנון אביו: 'הם צריכים להיות איתך בחג. זה אך נורמלי שתציע להם לבוא, זה חלק מהעניין, וחשוב מבחינה משפחתית. הם צריכים להיות בשמחה, ואם יבואו איתך – יהיו בשמחה'. – ומה לגבי השפעה שלילית עליהם מהשהות במקומות כל כך רחוקים מיהדות? הוספתי לשאול. על כך השיב: 'היום העולם כולו כארבע אמות. מה לי הכא ומה לי התם?'
על גיסו: ״ר׳ זלמן נחמיה – חד בדרא!״
הוא העריץ את גדלותו בתורה של גיסו מו"ר הגרז"ן גולדברג. פעם אמר לי עליו: "הוא חד בדרא! אבל הוא היה משיב לאמתה של תורה בדיוק, בלי לעשות חשבונות מה תהיה המשמעות". אני טענתי בפניו שפעמים רבות אמר לי הגרז"ן שאמנם זו ההלכה, אלא שצריך לבדוק מה תהיינה ההשלכות, ולנהוג בפקחות. בגלל אמירה זו לא מיהרתי לתת לרב מרדכי את ספרי "שו"ת ושיחות עם הגרז"ן" כשיצא לאור. חששתי, ואולי טעיתי. לפני כמה שבועות בני סיפר לי שפגש אותו בביהמ"ד של חסידי קופיטשניץ, מחובר לחמצן, ואני כלל לא ידעתי שהוא חולה. לא הייתי קרוב אליו במיוחד. בני סיפר שנראה חלוש ביותר, נשם ודיבר בקושי רב, אבל שהוא התאמץ לסנן לו מבעד למסכת החמצן שימסור לי דרישת שלום…
אחד הרבנים סיפר לי שחווה חוויה נדירה בהלוויה, כשהאבלות נראתה כאבל יחיד. מלווים מכל גווני הציבור, מבעלי קעקועים ועגילים ועד גדולי האדמו"רים בכו כאילו אבד להם קרוב אישי. השבוע נכנסתי לבית מדרשו, העצב היה באוויר, בנו מסר את שיעור הדף היומי תחתיו, ועבר לפני התיבה לעילוי נשמתו. התפללתי שדרכו ודרך אביו ימשיכו בעולם. ■
meirdorfman@gmail.com
