השבת נפרדה לשלום והשמים היו זרועי כוכבים. המתפללים יצאו מבית הכנסת אל הלילה הקריר כדי לומר ברכת הלבנה. זה היה ערב סתיו סגרירי במיוחד ועננים אפורים כיסו את השמיים. כולם חיפשו בקדחתנות בכל האופק, אבל לשווא. הלבנה לא נראתה. הרב נשא את עיניו כלפי מעלה, הרים את ידו והניע אותה בנחת לימין ולשמאל. תוך שניות התפזרו העננים והתגלתה הלבנה. הקהל הנדהם פצח באמירת הברכה בשמחה.
זה קרה באמת?
את הסיפור האחרון קראתי פעם באחד מעלוני השבת. איני זוכר כרגע את שמו של הרב, ולמען האמת זה גם לא חשוב. מה שבטוח הוא שאנחנו אוהבים מאוד סיפורים מהסוג הזה. קשה להישאר אדיש אל מול מופתים פלאיים וישועות ניסיות, כאלו שמפרים בקלילות את חוקי הטבע ומבטלים בחטף כל גזירה. יש אנשים רבים שסיפורים כאלו מחזקים את אמונתם ומעצימים את יראת השמיים, את כבוד התורה ואת כבוד תלמידי-חכמים שלהם. הם מלמדים אותם עד היכן מגיע כוח דבקות הצדיק ולאיזו מדרגה עשוי לטפס עובד ה׳ אמיתי. כל זה חיובי, כמובן. אבל האם יש גם חיסרון בסיפורים כאלו? האם הם גם עלולים לגרום נזק?
בואו נניח רגע בצד את שאלת האמינות שלהם. הרב אברהם שפירא זצ״ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, שלצד גדולתו התורנית גם חיבב מאוד סיפורים ושפע כאלו בעצמו, נהג לומר לתלמידיו: ״מי שחושב שכל מה שמספרים על צדיקים אכן קרה – טיפש. מי שחושב שהם לא היו יכולים לקרות – רשע״. בתנ״ך ובמסורות חז״ל פזורים המוני סיפורי מופתים על טבעיים שצדיקים היו מעורבים בהם, וזו תהיה טעות לבטל מראש אפשרות שדברים פלאיים אכן קרו. אומנם לא צריך להיות תמים שמקבל כל דבר מבלי לחשוב, אבל גם לא עקשן וקטן אמונה שכופר בכל דבר שאינו רגיל אליו. ראוי להאמין שצדיקים יכולים להתעלות ולהגיע למדרגות נשגבות מאוד ואף לחולל מופתים.
איפה הוא ואיפה אני
השאלה החשובה היא מה האפקט של הסיפור על האדם ששמע אותו. האם ההישג המרכזי שלו הוא קריאות ״וואו״ נלהבות, ״איזה ענק – קדוש – עצום – בלתי נתפס, הצדיק – המקובל – האלוקי הזה״, בעוד שהעולם הרוחני ועולם המידות של השומע לא התקדמו כמעט בכלום, שהרי ״אני בחיים לא אתקרב אפילו להיות כזה. לא גמרתי כמוהו את הש״ס בגיל שלוש, לא ריפאתי חולים חשוכי מרפא ולא פקדתי עקרות. אני סתם אדם פשוט שחוץ מלהתפעל מהגודל של הצדיק לא יכול לעשות כלום, מקסימום להרגיש ביתר שאת, כמה אני קטן, נמוך וחסר אונים״.
לעומת זאת יש סוג שני של סיפורים. הם פחות פופולאריים והם לא מדהימים ועוצרי נשימה. אבל יש להם יתרון משמעותי: הם נוגעים יותר אלינו. הם מסוגלים להשפיע עלינו ולהפוך אותנו להיות אחרים. כי במקום לעסוק במופתים על הקב״ה שעושה את רצונו של הצדיק, הם מדברים על הצדיק שעושה את רצונו של הקב״ה. הם מספרים על מסירות נפש ועל רגישות לזולת, על שקידה בתורה, על הסתפקות במועט ועל התרחקות מחמדת ממון. הסיפורים הצנועים האלו עומדים בצל של סיפורי הפלאות הניסיים, אבל הכוח הטמון בהם להשפיע עלינו ללכת בדרכם ולהיות אנשים טובים יותר גדול הרבה יותר.
ה׳ גוזר והצדיק מקיים
בעיה נוספת ישנה בסיפורי המופתים: הם לא מסתדרים לנו עם סיפורים אחרים שאנחנו מכירים. כי למה אצל יעקב אבינו שעמד חסר אונים מול רחל אהובתו המתחננת לילדים, הקסם הזה לא עבד? למה הוא לא היה יכול פשוט לגזור שהיא תתברך בפרי בטן וכך יהיה? למה משה רבינו, הרועה הנאמן, גדול הנביאים, ניצב מול חומת ברזל שמונעת ממנו את הכניסה לארץ, ומלבד לקבל את הדין באהבה ולמות בטרם תדרוך כף רגלו את הארץ שכה אהב, הוא אינו יכול לעשות דבר?
מתברר שלא תמיד גזירת הצדיק מועילה וגם הוא אינו יכול ׳להכריח׳ את בורא עולם לעשות כרצונו. ברגעים כאלו הוא מרכין ראש בענווה ומקבל בהכנעה את רצון אלוקים. לעיתים קשה לו, הוא אינו מבין את הנהגת ה׳,אב ובכל זאת מנסה להתחזק באמונה ולהמשיך הלאה בגבורה לעשות את הדבר הנכון. סיפורים כאלו המתארים ייסורים וצמיחה מתוכם, נפילות והתגברויות, אמונה בתוך העלטה ודבקות בטוב גם כשקשה, הם הרבה יותר משמעותיים ורלוונטיים לאנשים קטנים כמונו. יש להם סיכוי גבוה יותר לקרב גם אותנו להיות כאלו.
ליבו של ילד יתום
מספרים שבְּתוֹם אחד הכינוסים שבהם השתתף הרב בהיותו רב ראשי נדחקו רבים לבקש ברכה עם ילדיהם. בין ההמון הבחין הרב בילד קטן שמנסה להתקרב לבדו אך כמעט ונרמס על ידי המבוגרים. הרב רמז לו להתקרב ושאל אותו בקול רך: ״איפה אבא שלך?״. הילד השיב: ״אני יתום מגיל 11. אין לי אבא״. הרב האיר לו פנים ואמר ברכות: ״גם אני יתום מגיל 11. אנחנו אותו הדבר. בוא, שב לידי״. הילד ישב ליד הרב עד שסיים לברך את כל האנשים במקום. אחרי שכולם הלכו אמר לו הרב: ״כשאבא שלי נפטר, לא היה מי שידרבן אותי ללמוד תורה. אבל בכל זאת התאמצתי והתמדתי וברוך ה׳ התקדמתי והגעתי לאן שהגעתי. גם אתה יכול להתקדם ולהצליח״. הרב נתן לילד פתק ובו מספר טלפון ואמר לו: ״אני מבקש ממך שבכל פעם שתרצה לומר לי משהו, תתקשר אליי למספר הישיר שלי ואני אענה לך״ (על פי הספר ׳אביהם של ישראל׳, חלק שני). ■
