גליון 511

אורי שכטר

עם המחובר לשורשיו

אורי שכטר

אורי שכטר

מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי

התיישבתי על המזרון בתאי”, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, “ואמרתי לעצמי, עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, ומסוגלים בריש גלי, לנגד עיני, לבוז לאמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו וממנו נוכל להשיג את מטרותינו.

התיישבתי על המזרון בתאי”, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, “ואמרתי לעצמי, עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, ומסוגלים בריש גלי, לנגד עיני, לבוז לאמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו וממנו נוכל להשיג את מטרותינו.

סאלח שינה דעתו בפסח, סאלח כבר היה מיואש. הוא היה משוכנע שלעולם ועד לא יצליחו הפלשתינים להתגבר על היהודים. הם לא יוכלו להגיע למדינה משלהם, ואפילו תשתרע רק על אחוז קטן משטחה של ארץ ישראל. במחשבה זאת הסתובב סאלח שנים רבות.
אבל בפסח, הוא שינה את דעתו. וכאן בוודאי תשאלו: מה לערבי הפלשתיני הזה ולחג הפסח שלנו? ומה גרם לו לשנות את דעתו? לא תאמינו, גם אם תקראו פעם ופעמיים, אבל זה סיפור אמיתי לחלוטין. קשה לתפוס, אבל כל פרט בו מדויק.
אתם את סאלח תעמרי לא מכירים, אבל אין כמעט ילד פלשתיני שלא שמע עליו, שלא יודע איך הוא נראה, שלא רוצה להיות סאלח כשיהיה גדול. הוא דמות הרואית ברחוב הפלשתיני. הוא קנה את עולמו כאשר ניהל פעולות טרור רבות כנגד הצבא הישראלי, בימי המאבק המרכזיים של הפלשתינים בשנים שקדמו למלחמת שלום הגליל. אחר כך ישב שנים רבות בכלא הישראלי אחרי שנלכד.
עוד כשישב בכלא הישראלי יצר קשרים עם העיתונאי הישראלי אהרון ברנע. וברנע מאוחר יותר כתב ספר שלם על דמותו. בספרו על תעמרי, מגלה ברנע פרט מפתיע: תעמרי, כך מצטט אותו ברנע, עקב במשך שנים רבות אחרי מצבם של הפלשתינים מול מדינת ישראל החזקה, כלכלית וצבאית, והגיע למסקנה שלפלשתינים אין שום סיכוי.
אין להם סיכוי להביסה בשדה הקרב, להכניעה באמצעות הטרור ולא בכל דרך אחרת. לחבריו הציע להרים ידיים, למצוא דרך להידברות עם ישראל שתתן להם את המינימום שיוכלו להגיע אליה, בהסכמה.
באותם ימים הוא גרף אחריו רבים שאמרו כי אם סאלח תעמרי מיואש, אז זהו המצב וכי אין מה לעשות. המערכה אבודה. צריך לקפל את הדגלים. כשנתפס והוכנס לבית המעצר הישראלי “אנצאר”, לא התקשה תעמרי לשתף פעולה עם הסוהרים הישראלים. הוא היה מיואש.
ואז אירע הדבר ששינה את חייו, ובמידה רבה השפיע גם על אלפי פלשתינים. זה היה בבוקרו של אחד מימי חג הפסח. “הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק, ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין המסדרון המאורך שבו הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו”.
“לרגע קמתי ממקומי”, ממשיך ומספר סאלח תעמרי, “החזקתי בידי בסורגים הקרים והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי. בידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו, קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל סנדביץ’ של פיתה. נושך ולועס, ושוב נושך ולועס”.
“אתה יהודי”, אמרתי לו, והאיש הנהן בראשו בחיוב. “אם כך, מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג זה?” הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. הוא חשב רגע, והשיב: “אני לא מחויב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר אין לי קשר לכך”.
“התיישבתי על המזרון בתאי”, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, “ואמרתי לעצמי, עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, ומסוגלים בריש גלי, לנגד עיני, לבוז לאמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו וממנו נוכל להשיג את מטרותינו.
באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי, בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי, אוכל החמץ בפרהסיה לנגד עינינו הערבים. למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות שאליהן הגעתי.
הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכול. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיבציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם”.
“מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות”, מספר תעמרי. “את כולם שכנעתי שיש לשנות את הקו. שיש להיאבק בלא פשרות”.
תעמרי נבחר מאוחר יותר לפרלמנט הפלשתיני. הציעו לו להיות שר בקבינט של יאסר עראפת, אך הוא סרב. הוא שמר על מעמד מיוחד ברחוב הפלשתיני. והוא המשיך להטיף בדרכו החדשה, זו שאימץ מאז אותו מפגש בערבו של יום, בחג הפסח לפני כעשרים שנה. (מתוך הספר “ללכת שבי” שכתבו עמליה ואהרון ברנע).
סלאח תעמרי טעה. רובו הגדול של עם ישראל מחובר לזהותו ולשורשיו, מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו ש-92% מעם ישראל חוגגים את ליל הסדר ו-78% לא אוכלים חמץ בפסח. ועדיין כולנו צריכים ללמוד רבות מהסיפור הזה. כמה שחשוב שכולנו נתחבר לשורשינו ואיזו השפעה יכולה להיות לכך כשאנחנו לא מחוברים.
אוסיף סיפר קטן מאוד על חיבור לשורשים מתוך עשרות רבות סיפורים דומים שנתקלתי בהם.
לאחר לילה שלם של תרגיל בצפון הארץ ירדתי מהג’יפ להתפלל שחרית בציון קברו של ר’ שמעון בר יוחאי. שמתי לב שאחד הלוחמים, בן קיבוץ עין גדי, יורד יחד איתי. לפני שנכנסנו הוא הוציא כיפה מקופלת מכיס מכנסיו, נכנס לציון של ר’ שמעון, התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל בכוונה גדולה. סיים את התפילה וחזר בשקט לג’יפ.
לסיום, חשוב שנבין ונדע שא-לוקים והיהדות לא שייכים לשום מגזר ולשום קבוצה באופן בלעדי, הם שייכים לכל עם ישראל בצורה שווה.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה