הלקח הקיומי ממלחמת חרבות ברזל
בספר שמואל א׳ (פרק י״ג) מתואר מצב אסטרטגי מחפיר שמזכיר באופן מצמרר את ימינו אנו: ״וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים – פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים, לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ״. הפלישתים של אז הבינו את מה שמדינת ישראל מתחילה להבין רק היום: מי ששולט בטכנולוגיה, במשאבים ובייצור הנשק – שולט בתוצאת המערכה עוד לפני שהיא החלה. התלות של בני ישראל בנפחים הפלישתים לצורך השחזת כלי עבודה פשוטים הובילה לכך שביום פקודה, כשפרצה המלחמה, לא נמצאה חרב וחנית ביד כל העם, למעט המלך שאול ובנו יונתן.
האמברגו הפלישתי הקדמון הזה מתחבר לדיני המלוכה בפרשת שופטים, גם שם מזהירה אותנו התורה מפני תלות מסוכנת במעצמות זרות: ״רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס״. מי שרוכש את סוסיו ורכבו ממצרים, סופו שיהיה משועבד לתכתיביה של מצרים. אלפי שנים חלפו, הנפחים הפלישתים ומצרים העתיקה התחלפו בוושינגטון, לונדון ובריסל, אך הכלל נותר בעינו: אומה שאינה מייצרת את חרבה בעצמה, מפקידה את גורלה ואת ריבונותה בידי אחרים.
מלחמת ״חרבות ברזל״ ניפצה קונספציות רבות, אך הניפוץ הכואב מכולם קשור לאשליית ״הברית האסטרטגית״ עם ארה״ב ועם אירופה, כמקור בלעדי לחימוש. בתחילת המלחמה, תחת הממשל הדמוקרטי בארה״ב, מצאה את עצמה מדינת ישראל במצב בלתי נתפס: מחסור מיידי וקריטי ברובי סער, בכדורים ובפגזים. כדי לקבל משלוחי נשק בסיסיים, נאלצה המדינה הריבונית של העם היהודי ״להתיישר״ מול תכתיבים זרים ומשפילים, כולל התחייבויות כי הנשק לא יגיע לידי כוחות המגן ביהודה ושומרון. ההתניה הזו היא אות קלון ואזהרה בוהקת. אמברגו שקט, עיכוב משלוחי חימושים ודרישות פוליטיות בעיצומו של מאבק קיומי אינם רק פגיעה בגאווה הלאומית – הם סכנה ברורה ומידית לביטחון המדינה.
האבסורד זועק לשמים כשמביטים לאחור, אל ההיסטוריה של התנועה הציונית. עוד בימי השלטון העות׳מאני, חברי מחתרת ניל״י הבינו שאין לסמוך על חסדי זרים והקימו תשתית ראשונית לייצור עצמאי של נשק ותחמושת. בימי המנדט הבריטי, תחת אפם של כוחות הצבא, השיטור והמודיעין הבריטיים ותוך סיכון חיים עצום, הקימו אנשי ההגנה והמחתרות את מפעל ״תעש״ במחתרת. בגבעת הקיבוצים ברחובות, במכון איילון התת-קרקעי, ייצרו מיליוני כדורים לתת-מקלע סטן בתנאים לא תנאים. אם אז, ללא מדינה, ללא תקציב, תחת שלטון זר ועוין, ידענו לייצר נשק ותחמושת – איך ייתכן שכיום, כשמדינת ישראל היא מעצמה כלכלית, מדעית וטכנולוגית בקנה מידה עולמי, מצאנו את עצמנו תלויים ברכבת אווירית אמריקאית בשביל כדורים ופגזים?
מדינת ישראל מוכרת לעולם כולו מערכות הגנה אווירית מתוחכמות, מכ״מים פורצי דרך וטכנולוגיות סייבר עילית. התעשיות הביטחוניות שלנו הן חזית המדע העולמי. אולם, הקונספציה של העשורים האחרונים העדיפה ״רכש גומלין״ וכספי סיוע אמריקאיים על פני פיתוח קווי ייצור מקומיים לתחמושת בסיסית. כספי הסיוע הפכו מכלי עזר למלכודת דבש, שכבלה את צה״ל למפעלים בארה״ב וניוונה את היכולת המקומית לייצר את ״הברזלים״ הפשוטים של המלחמה. קווים פעילים לייצור רובי סער ותת מקלעים – כמו העוזי, הגליל והנגב – נסגרו. תחמושת פשוטה – כדורים ופגזים – יובאה באופן בלעדי מארצות הברית.
המציאות האזורית הנוכחית מדגישה את גודל המחדל. מדינות המוגדרות ככשלונות פוליטיים וכלכליים – ״מדינות פח״ כמו איראן, סוריה, עיראק ותימן (באמצעות החות׳ים) – השכילו לבנות תעשיות נשק עצמאיות. הן מייצרות טילים בליסטיים, טילי שיוט ונחילים של כטב״מים שמאתגרים את המערכות המתקדמות ביותר במערב. אם המשטר האיראני, תחת סנקציות כבדות (לפחות עד עתה) מסוגל להקים קווי ייצור עצמאיים למטוסים ללא טייס וחימוש מדויק, אין שום סיבה טכנית או אנושית שישראל לא תעשה זאת בעצמה, ובאיכות גבוהה פי כמה.
המשימה הלאומית העומדת לפתחנו כעת היא שינוי דיסקט טוטאלי, בניית ״עצמאות חימושית״ מאל״ף ועד ת״ו. עלינו לייצר כאן הכל: מנשק קל ועד לנשק כבד. ישראל מוכיחה מזה עשרות שנים עליונות בפיתוח וייצור טנקי ה״מרכבה״ ונגמ״שי ה״נמר״ – רכבים משוריינים מהטובים בעולם. אם אנחנו יודעים לייצר את הרק״ם המוביל בעולם, מדוע שלא נרחיב זאת לייצור עצמאי מלא של כלי רכב צבאיים, ספינות מלחמה וכלי טיס?
ראש הממשלה בנימין נתניהו הנחה, לאחרונה, להשמיש מחדש קווי ייצור ישנים ולפתוח קווים חדשים לתחמושת ופגזים. מדובר בצעד ראשון ומבורך, אך הקצב חייב להיות מהיר ורחב בהרבה. עלינו להציב יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח. עלינו לחזור לימי התעוזה של פרויקט מטוס ״הלביא״. פרוייקט הלביא, שהיה אמור להיות המטוס המשוכלל בעולם בשנות ה-80, נגנז בשל לחצים אמריקאיים ושיקולים כלכליים קצרי טווח. היום ברור, שמטוס קרב ישראלי עצמאי אינו מותרות – הוא צורך קיומי. בעידן שבו חלקי חילוף למטוסי F-35 מעוכבים או נתונים לאמברגו אירופי שקט, ישראל חייבת יכולת ייצור והרכבה עצמאית של כלי טיס.
בד בבד, העתיד כבר כאן. השילוב של כלי רכב, ספינות ומטוסים בלתי מאויישים (כשב״מים, כטב״מים ורחפנים) המופעלים על ידי בינה מלאכותית, הוא המפתח לניצחון בשדה הקרב המודרני. תעשיית ההייטק והאקדמיה הישראלית הן חלוצות בתחום ה AI. האבסורד הנוכחי, שבו רחפנים ומערכות אוטונומיות מתוחכמות מיוצרים בישראל ונמכרים לצבאות זרים, בשעה שצה״ל עצמו נסמך לעיתים על פיתוחים זרים, חייב להיפסק. על משרד הביטחון להבטיח שכל פיתוח ישראלי יירכש קודם כל עבור הגנת המולדת, וקווי ייצור יישארו כחול-לבן.
עם זאת, לצד פיתוח טכנולוגיות המחר וכלי הטיס המשוכללים, אסור לנו ללכת שבי אחר תפיסות טכנולוגיות מנותקות. הלקח המרכזי של השנה האחרונה הוא שבסופו של דבר הנשק הפשוט, ״הטיפש״ לכאורה, הוא זה שמכריע את המערכה. המלחמה מוכרעת על ידי רובים בידי לוחמי החי״ר, פגזי תותחים 155 מ״מ, פצצות מרגמה וטילי נ״ט פשוטים. המלחמה הבאה תדרוש כמויות עצומות של תחמושת כזו. איננו יכולים להרשות לעצמנו מצב שבו קצב האש של ארטילריית צה״ל מוגבל בגלל החלטה של פקיד באיחוד האירופי או אישור בקונגרס האמריקאי.
המעבר לעצמאות ביטחונית מלאה יעלה כסף, והרבה. הוא ידרוש הסטת תקציבים, השקעה מסיבית בקווי ייצור בפריפריה, וגיוס כוח האדם המדעי והטכנולוגי האיכותי ביותר שלנו למשימה זו. אך זהו אינו בזבוז – זוהי השקעה חיונית שתחזיר את עצמה הן בצמיחה כלכלית ומקומות עבודה, והן, החשוב מכל, בחופש הפעולה המדיני של מדינת ישראל.
כשאנו עומדים בבתי הכנסת בשבתות ומקשיבים לקריאת התורה, נזכור כי חירותנו בארץ הזו אינה מובנת מאליה. היא נקנתה בדם ובדמעות, והיא תישמר רק אם נשכיל להבין את לקחי העבר – מימי שמואל הנביא ושאול המלך ועד לימינו אנו. עלינו לסמוך על אבינו שבשמים, לשבור את ״מונופול חרשי הברזל״ של המעצמות הזרות, לבנות תעשיית הגנה עצמאית, חזקה ובלתי תלויה, ולהבטיח כי חרב ישראל תהיה תמיד, אך ורק, ביד ישראל. שבת שלום. ■
