במהלך ביקור של הרמטכ"ל בלבנון הוריד רא"ל הלוי פאץ' של 'משיח', מכתפו של מילואימניק ואמר: "כאן יהיו רק דברים צבאיים". מדוע אם כן צריך בכלל פאץ' במדים? מדוע יש אפשרות לחבר משהו אחר, זמני, לא חלק קבוע ממדיו של לוחם? מסתבר שהחידוש נכנס לאחרונה למדי צה"ל, והוא מיועד להצמיד למדים דגל ישראל וסמל היחידה. המטרה היתה להפוך את מדי הב' לאישיים יותר, ובין היתר תפקידו של הפאץ' להצמיד את המדים לחייל ולהפוך אותם לנראים טוב יותר וצורך האחידות צבאית. (ישראל היום 26.82016).
מאן דהוא יצר את פאץ' משיח המדמה את סמל תנועת חב"ד (המופיע בדגלים הצהובים) בצבעי הצבא, עם המילה משיח. הפאץ', הוצמד לפי שיקול דעתו של החייל, ללא קשר כמובן ליחידה או לכל אלמנט "צבאי" אחר. מנגד, אין הוראה המגבילה את צבע כיפתו של החייל, גודלה וסוג הבד ממנו עשויה. הצבא אם כן הכיל לאורך השנים את סוגיית החייל הדתי, נראותו וחזותו החיצונית, בפשרה המתאימה והשומרת על החופש לחבוש איזו כיפה שיבחר. כמו כן הצבא גם מתיר ללבוש ציצית תחת המדים ולהוציא את הציציות החוצה מעל למכנסים. הצבא אף מנפק ציציות לחייל הדתי ולכל דורש.
מנגד, סמלים חילוניים כאלו ואחרים, לא נכנסו והפכו להיות חלק מהנראות הצבאית, ולא נתבקשו לעשות כן.
אכן, אין כל "צבאיות" בפאץ' משיח (למעט אולי העובדה כי חסידי חב"ד קוראים לעצמם "צבאות השם" ואף מכנים את רכב הפעילות שלהם "טנק המבצעים"), אולם מהותו של החייל הינה לשיטת החייל הדתי קיום מצווה בהידור, מצווה של ואהבת לרעך כמוך, יישוב ארץ ישראל, לא תעמוד על דם רעך ועוד.
הגישה של האחידות הצבאית והשימוש בביגוד וסמלים צבאיים אכן מתבקשת. ואולם בעיתות מלחמה נדרשת הבנה אחרת. אביא דוגמא: במלחמת יום הכיפורים הוקפצו הלהקות הצבאיות, להקת הנח"ל השריון ועוד, ליחידות הלוחמות, כדי לעודד את רוחן ולהרים את המורל הירוד עקב הפגיעות הכבדות שארעו ביחידות אלה. לעיתים ההופעה לא תאמה את רוח הלוחמים ואת המצב בו היו בעת ההופעה, מבחינת אבדות בנפש והתקדמות המלחמה. הלהקות נסגרו בשנת 1978 על ידי הרמטכ"ל דאז רפאל איתן ובשנת 1985 חזרו להופיע במסגרות שונות. כיום, אין חולק כי קולן של הלהקות הצבאיות לא נשמע. מלחמת חרבות ברזל לא הראתה דרישה כלשהי ללהקות הצבאיות, דווקא דרישה להרמת המורל באמצעות שירה ערכית יהודית דתית, שצמחה בספונטניות על ידי חיילי הצבא, היא משקפת את רצון החיילים, כך למשל השיר "עם ישראל חי – הקב"ה שומר עלינו". הצבא הפך להיות צבא המבקש את הערכיות השורשית ולא את זו התלושה והמנותקת מחיבור העם לארצו ולמנהגיו. כך למשל, הדרישה לזוגות תפילין בעת הכניסה לעזה על ידי חיילי החובה היתה עצומה, ודווקא המתנדבים, אזרחים טובים ויקרים תרמו כספים ותפילין אלו לטובת החיילים הגיבורים ועוד כיוצא באלו.
נראה, כי מלחמת חרבות ברזל, חושפת את ההכרה של החייל בערכיו והקשר שלו אל ארצו. לא עוד שירי מלחמה המקדשים את הלוחם ומרכבת הברזל אלא תהילים וערכי היהדות בעת היציאה לקרב. ■
