פסק הלכה בגזיר עיתון, ו׳נבואת גאולה׳ במכתב צוואה

לפני שנים בודדות שאלתי את הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל, שאלה הלכתית מעשית, והוא השיב: ״שאלה קשה, אינני יודע להכריע״. –״אז מה לעשות?״ שאלתי. והוא השיב: ״שאלה כזאת צריכים לשאול את ר׳ שלמה זלמן אויערבך״. רעייתו הרבנית הייתה שם ואמרה לו: ״הרי הוא שואל שאלה למעשה (הרבה שנים אחרי פטירת ר׳ שלמה זלמן), ואם הוא היה מתלמידיך? הוא צריך תשובה!״, והוא ענה לה: ״אבל מה אפשר לעשות? על שאלה כזאת יכול להשיב רק ר׳ שלמה זלמן״.
מה היה ייחודי בדרך הפסיקה של הגרש״ז אויערבך? אנסה להאיר רק נקודה אחת מיני רבות:
לפני מלחמת ששת הימים הייתה בארץ מתיחות גדולה, חששו לגרוע מכול. בישיבות בארץ למדו גם בחורים מחו״ל, שהתלבטו אם להישאר כאן או לחזור לארצותיהם. תלמידי ישיבת טשעבין שאלו את ראש ישיבתם, הרב ברוך שמעון שניאורסון, שהיה גאון עצום בתורה וניצול שואה. הוא לא רצה לקחת על עצמו אחריות כבדה שכזאת, וסירב להשיב. בינתיים בני חו״ל, שלמדו בישיבות חב״ד בארץ, שלחו לרבי מלובביץ׳ שאלה זהה. הרבי השיב שזוהי ארץ אשר עיני ה׳ אלוקיך בה, שנראה ניסים גדולים ושאין לחשוש. תשובתו זו התפרסמה בעיתון, זקפה קומתם של יהודים רבים והקלה על דאגתם. ראש ישיבת טשעבין גזר את התשובה מהעיתון, ותלאה על לוח המודעות בישיבתו. התלמידים הבינו.
היו עוד שצפו והרגישו את ניסי מלחמת ששת הימים הקרבים לבוא. כידוע, היה הרב צבי יהודה קוק אחד מהם, ואולי גם הרב הנזיר. בשמחת תורה תשכ״ז נפטר בת״א המקובל ר׳ משה יעקב רביקוב, ׳הסנדלר׳. הוא היה מוערך מאוד ע״י הרב קוק, וגם ה׳חזון איש׳ היה מגיע להתייעץ עימו. בצוואתו השאיר מכתב סגור, שאותו ביקש שיפתחו רק אחרי חג הפסח, ובו צפה את הנסים העתידים לבוא במלחמת ששת הימים.
פעם ראיתי מכתב תשובה מר׳ שלמה זלמן אויערבך לראש עיריית ירושלים לשעבר, שלמה זלמן שרגאי, שהיה מזקני חסידי ראדזין ומראשי ׳הפועל המזרחי׳. המכתב היה תשובה הלכתית משנת תשכ״ה או תשכ״ו, והגרש״ז חותם באופן מפתיע בפסוק מספר זכריה על ירושלים שתתרחב במהרה.
והינה סיפר לי ר׳ שמואל שלזינגר, מהוצאת ׳סיני׳ בת״א, תלמיד בישיבת קול תורה בימים ההם, שהגרש״ז עבר לגור בישיבה עד תום המלחמה, ושבחורים מחו״ל שאלוהו בתקופת המתיחות האם להישאר בארץ או לחזור לביתם. הוא פסק להם בצורה ברורה: ״אם ההורים שלכם מבקשים שתחזרו, אתם צריכים לחזור! הם לא צריכים לסבול בלילות מחרדה לגורלכם״. השיקול ההלכתי-אנושי הזה הכריע את כל השגב של האופטימיות והציפיות לניצחון. צערם וחרדתם של ההורים ששלחו את הבנים ללמוד כאן היו אצלו מעל הכול. אגב, בעקבות הפסק אחד התלמידים הגיע לנתב״ג הסגור ב…יום פתיחת המלחמה. פגשתי תלמיד שהגיע עם הוריו לפשרה שלא יחזור לביתו בארה״ב, אלא ישהה בשווייץ עד יעבור זעם, וכך היה.
ככלל, אחריות ההורים לילדיהם, בגשמיות וברוחניות, הייתה ערך גבוה בעיני הגרש״ז. שאלת ״מה ההורים אומרים?״ חזרה על עצמה בתשובות רבות. הייתה בה אמירה פתוחה ורגישה שלבתים שונים יש דרכים שונות, ושהבית הוא הצינור העיקרי של העברת המסורת. כשלמדתי בישיבת ׳נתיב מאיר׳ היה זה בברכתו, בהסבירו שזהו רצון הוריי. (ומעניין לציין שבשיחה הראשונה שהייתה לי עם הגאון ר׳ אריה בינה, ראש ישיבת נתיב מאיר, הוא הציע שאשקול ללכת ללמוד אצל הגרש״ז ב׳קול תורה׳ אחרי סיום לימודי בנתיב מאיר).