השבוע "זכינו" לביקור היאכטה "מדלין" הנושאת פריטי "סיוע" לתושבי רצועת עזה האומללים, ועליה מספר סלבריטאים המקדישים את עצמם להשחרת פני מדינת ישראל, המרכזית מביניהן – ה"פעילה הסביבתית" השוודית גרטה ת'ונברי.
מדינת ישראל נהגה כלפי נוסעי היאכטה בכפפות של משי, אפילו משי מלכותי.
לוחמי השייטת שעלו על הספינה, חילקו מיד כריכים ומזון ל"פעילים", שכאמור מקדישים את חייהם לפגיעה במדינת ישראל ולתמיכה באויביה המרים ביותר.
כלת האירוע – אותה גרטה (או נון גרטה) – אפילו לא נעצרה, אלא הועלתה מיד על טיסת אל-על בחזרה למולדתה, במימון מלא של מדינת ישראל, כולל טיסת קונקשן נוספת.
בשעת כתיבת שורות אלה טרם גורשו יתר המשתתפים, אך גם להם הוצע לעלות על טיסות. לכלל המשתתפים התאפשר לקבל ייעוץ משפטי, להיפגש עם נציגים קונסולריים של מדינותיהם, להתקשר לביתם, ובעניינו של אחד המשתתפים, אשר לא זכר את מספר הטלפון של בני המשפחה (לאחר שכלל המשתתפים, פעילי איכות הסביבה והנקיון, זרקו לים את מכשירי הטלפון הנייד שלהם) אף הופעל, באישון לילה, מוקד משרד החוץ, המיועד לסייע לאזרחי ישראל, כדי לאתר את משפחתו. בצה"ל הודיעו כי יעבירו את ארגזי הסיוע שהיו בספינה לעזה.
התקשורת מלאה בדברי שבח על התנהלות זו כלפי משתתפי המשט. גם נבחרי הציבור, כולל אלה מהצד הלאומי, מפגינים שביעות רצון גדולה ממה שלטענתה מהווה תגובה הולמת למשט.
אך האם זו ההתנהלות המצופה ממדינה ריבונית כלפי מי שחותר תחת ביטחונה ומעמדה?
פעילות מסוג זה אינה מסוכנת פחות מפעילות טרור אלימה. זהו טרור מדיני והסברתי. היפוך הקערה, תוך הצגת ערביי עזה כקרבנות, הסתת ציבורים עצומים בעולם נגד מדינת ישראל והשחיקה במעמדה המדיני, אותם הם מניעים, הם בעלי תוצאות הרסניות ביותר לטווח ארוך.
התנהלות כה רופסת כלפי משתתפי המשט, בד בבד עם העברת ה"סיוע" לעזה, משדרת חוסר אמונה בצדקת הדרך מצד מדינת ישראל ואף תומכת, בעקיפין, בטענות כאילו נדרש סיוע כלשהו לערביי עזה, המתפקעים מרוב מצרכים וסיוע שמועבר באדיבות מדינת ישראל עצמה ישירות.
יתר על כן: החזרה המידית למדינות המוצא, ללא תשלום מחיר כלשהו ולו הקטן ביותר, תעודד את המשתתפים במשט, וגם אחרים, להמשיך בפעילות הטרור המדיני נגד מדינת ישראל.
גם ההתרפסות כלפי מדינות אירופה, כמו כל התרפסות, תזמין לחצים נוספים בעתיד.
במקום ההתנהלות המתוארת, מה נכון היה לעשות? אפשרות אחת, אותה ניסו בעבר, היא להטביע את היאכטה כבר בנמל המוצא, בטרם עלו עליה הנוסעים. אפשרות אלגנטית, בה היה נוכח העולם כולו בידה הארוכה של מדינת ישראל ובחוסר התוחלת להתעמת עמה.
אם כבר הגיעה היאכטה לאזור, נכון היה גם כן להטביעה, תוך חילוץ השוהים עליה, להעבירם לחקירה ביטחונית תוך מניעת מפגש עו"ד, כאשר משפחותיהם והארגונים המממנים אותם יהיו בחוסר ודאות לגבי גורלם. לאחר תקופת מעצר, להגיש כתב אישום על ניסיון הסתננות וכן סיוע לאויב במלחמה, ובתום תקופת מאסר בת מספר שנים – לשחררם, ללא תיעוד וללא ציוד כלשהו פרט לבגדים שעל גופם – לרצועת עזה, אליה כה חפצו להגיע, ומשם – שיסתדרו.
פעולה כזו היתה מסמלת לכולי עלמא, שעם מדינת ישראל לא מתעסקים ואליה לא מסתננים.
יתר על כן, התנהלות באופן זה מזמינה היתה בקשות לשחרורם מטעם מדינות המוצא שלהם, בקשות אותן ניתן היה לנצל כדי לקדם אינטרסים מדיניים. רוצים שחרור של כל אחד מהפעילים האנטי-ישראליים? תשלמו במטבע מדיני של תמיכה במדינת ישראל במוסדות בינלאומיים שונים. אם לא, הכל בסדר, הם יישארו במאסר.
מבלי קשר לאמור, מחויבת מדינת ישראל להגיב כלפי המדינות המשלחות את המשט, תוך מניעת שיתופי פעולה הנדרשים להן, כמו בתחום המודיעין, ואולי אף עידוד קבוצות חתרניות אצלן, כמו למשל תומכי האיחוד באירלנד, הבסקים בספרד, או הקורסיקאים בצרפת.
כך נוהג בעל בית כלפי מי שמנסים לפלוש לתחומו, לערער את יציבות ביתו או לתמוך במי שמנסים להשמידו. כך מתנהלת מדינה ריבונית המכבדת את עצמה. כך משיגים הרתעה וכך יתחילו "לספור" את מדינת ישראל ולחשוב פעמיים, על כל תמיכה בפעילות נגדה.
ואם לא השכלנו לעשות זאת כעת, לתשומת לב לפעם הבאה. ■
