פרשת בשלח תשפ"ב

כמה זמן לקח לנו לצאת ממצרים? לכאורה ממש בזמן קצוב: ׳ויהי בעצם היום הזה יצאו כל־צבאות ה׳ מארץ מצְרים׳ [שמות יב, מא], נראה שמכאן ואילך העתיד מבטיח, נגיע למדבר, נקבל תורה ונשלים את התוכנית האלוקית בכניסה לארץ ישראל.
אך כנראה שלא. תהליך היציאה נמשך וימשך הרבה זמן. הנפילות, הקימות והאתגרים הם חלק מהתהוותנו והכשרתנו לייעודינו, כמצרים כך גם בהמשך, ממצבי יאוש לתקווה, מחדלון לציפיית ישועה. לכולם יש תפקיד חשוב והכרחי להמשך הדרך, ליציאה השלמה מעבדות לחרות. וכי אחרי כל הניסים והנפלאות ביציאתנו ממצרים. הקושי של הליכה דרך ארץ פלישתים מחשש שנשוב מצרימה אמור לשנות את התוכנית האלוקית? מדוע היה צורך להסב את בני ישראל דרך המדבר?
נראה שמבט כפול נדרש מאיתנו, מבט חיצוני מול המצרים. הרשעה עדיין ברשעותה ולא מספיק ׳עשה טוב׳, יש גם צורך ב׳סור מרע׳. בשביל להגיע ליעד האלוקי של ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ יש צורך לנקות ולטהר את העולם מטומאת מצרים. כך בתהליך אלוקי נסתר מתפתים המצרים לייחס לנו ׳מבוכה במדבר׳ וכתוצאה מכך רשעתם גוברת, רודפים אחר בני ישראל אל מותם בים סוף.
אך יש מבט פנימי ועמוק יותר, התגדלותנו והתפתחותנו להיות עם הראוי לקבלת התורה וכניסה לארץ מחייב אותנו לעבור מהמורות, נפילות ונסיונות כחלק לכתחילה בתוכנית האלוקית. כדי שנתגדל ונתעלה העמידה ההנהגה האלוקית מציאות של חוסר אונים מוחלט מול הים, נסיונות של חוסר מזון ומים, כל אלה רוממו והעצימו את האמונה המוחלטת בה׳ ובמשה עבדו. רק אמונה כזו אשר מעמידה עם שלם מול ההבטחה האלוקית בלי חשבונות ושיקולים זרים, יכולה להכשיר אותנו לקבל תורה באמת ולהתמודד עם הקשיים העתידיים בכניסה לארץ ישראל. הקשר המוחלט והבלתי תלוי בינינו לבין התורה והארץ נובע מהקשר המוחלט בינינו לבין רבונו של עולם. זו הדרך המחברת בין גאולת מצרים לגאולה העתידה.