פרשת וישב תשפ"ב

מבוכה גדולה תוקפת אותנו כאשר אנו מתוודעים בפרשת השבוע למכירת יוסף על ידי אחיו. לאיזה שיאים של שפלות ושנאה אפשר להגיע בתוך המשפחה? התורה נתנה דעתה שברגע שיצר השנאה מקנן בנו יש לעוצרו, כי ברגע שיפרוץ כבר יהיה מאוחר מדי…
התורה אומרת על האחים: "וישנאו אותו" ומיד "ולא יכלו דברו לשלום" [בראשית לז, ד] ואחר כך "ויוסיפו עוד שנוא אותו", והדברים מגיעים לכדי: "ויתנכלו אותו להמיתו". תחילת השנאה בגלל חלום של יוסף מגיעה עד כדי תכנון חיסול לרצח בתוך המשפחה… ה' ירחם, עד כמה נמוך יכולה השנאה להביא את האדם?! בתלמוד [סהנדרין ז] מובא ששנאה [תגרה] דומה לנזילת מים קלה של טיפות שמגיעה לשטף מים אדיר ובלתי נשלט. המשך הסיפור: לאחר זריקת יוסף לבור, האחים מתיישבים "לאכול לחם". מזעזע. כיצד האחים לאחר המעשה הנורא, עברו לסדר היום והתיישבו לאכול? איך היה להם תיאבון? איך זה שלא סערה נפשם שאחיהם מושלך בבור?! איך בכלל העלו בדעתם לחזור לסדר היום ו'לפתוח שולחן'?
החזקוני מפרש את צעדם זה של האחים כהתעלמות מכוונת שנבעה מתוך המצוקה והקושי לראות בצרת אחיהם, זה מה שגרם להם להתרחק מהמקום ולהסיח דעתם באכילה. יש בסיפור זה להציב בפנינו תמרור אזהרה. גם אם חטאנו, חייבים לקחת אחריות. אסור להתעלם! ההתעלמות ממצוקת האחר והאומה, והחזרה לסדר היום הינה אסון! היא סוג של 'מכירת יוסף'.
פעמים רבות אנו מעדיפים להתעלם מצרת החבר, מצרות האומה, לא מזדהים, מתעלמים ואף מתרחקים מבעיות אישיות ולאומיות. מקטרים, משחררים אנחה כבדה וממשיכים הלאה… 'מתאדים' וחוזרים לסדר יומנו. התורה דורשת מאיתנו מעורבות ושותפות, סיוע ועזרה במידת האפשר, זה הנסיון שההשגחה האלוקית מזמנת לנו, גם אם הוא קשה ולא נעים. זה הזמן שחברנו הקרוב זקוק לנו, האומה זקוקה לנו, אסור לנו להתעלם! זו זכותנו וזו חובתנו, לפעול ולתקן, לשפר ולא להתעלם. בידינו הדבר!