פרשת כי תצא תשפ"א

מאז בריאתו של האדם הראשון התחבטה האנושות מה היא חידת החיים שהעולם נברא למענה ומה מטרת חיינו בעולם? ננסה לחשוב על מילה נרדפת ל'חיים'. בפגישותיי עם זוגות העומדים להינשא, אני שואל אותם מה המילה הקרובה ביותר למילה 'נישואין'? התשובות שאני מקבל מגוונות ומעניינות. יש שידברו על 'אהבה', 'מסיבה', 'שמחה'. הרציניים יאמרו 'בית', 'כבוד', 'שותפות' וכדומה. מבחינתי המילה הקרובה ביותר לנישואין היא 'אחריות'. אדם שמתחתן, איש או אשה, מקבלים עליהם אחריות על הבית שהולך ונבנה. יש להם אחריות שבית זה יהיה במיטבו כל הזמן, אחריות להשקיע בבית, אחריות להצלחה של חיי הנישואין לא רק כעת בזמן שהאהבה בין בני הזוג פורחת אלא לדאוג שגם בעוד ארבעים וחמישים שנה אהבה זו רק תתעצם ולא תדעך, חלילה.
נראה שהמילה הנרדפת לחיים, לתורה, היא גם 'אחריות', התורה מלמדת אותנו את יסוד החיים שהוא האחריות. במכלול המצוות הרבות האחריות תופסת מקום מרכזי. דוגמא לכך במצוות השבת אבידה שבפרשתנו. התורה קובעת לנו כלל 'לא תוכל להתעלם'. התורה מרגילה אותנו שאם ראינו אבידת חברנו, אסור לנו להתעלם, חייבים אנו לנקוט מעשה. אי אפשר לעבור על סדר היום ולהמשיך בחיינו הפרטיים כאשר אבידת חברנו לנגד עינינו. אפשר להרחיב את המצווה הכל כך חברתית הזו של 'לא תוכל להתעלם' לא רק לאבידות ממש. הרי הרבה פעמים יש ביכולתנו להשיב לחברנו 'אבידה' מסוג אחר. לפעמים חברנו איבד את שמחת חייו, איבד את חיוכו, איבד את אושרו, איבד את דרכו בחיים ויתכן שאנו יכולים להקשיב למצוקותיו, לשמח אותו, לעודד אותו, ואז נשיב לו את ה'אבדה', נשיבו למסלול החיים הרצוי. דבר זה הרבה פעמים חשוב ושווה יותר מכל אבידה אחרת. התעניינות כנה בחברנו, הקשבה היודעת להכילו והיודעת להזהות עם מכאבו, משיבת נפש, יותר מכל השבת חפץ שאבד לו. 'לא תוכל להתעלם… השב תשיבם לו', זו תורה וזו אחריותינו בחיים.