השבת הסמוכה לחג הפסח נקראת "שבת הגדול" מטעמים רבים. הטעם הראשון הוא שבשבת שלפני היציאה ממצרים, בעשירי בניסן, נצטוו ישראל במצווה הראשונה לקחת שה לקרבן הפסח. נסים גדולים נעשו לישראל באותה שבת. המצרים ראו את ישראל לוקחים את השה וקושרים אותו לכרעי המיטה, ושאלו: "למה לקחתם את השה"? ובני ישראל השיבו: "לשחטו לקרבן פסח כמצוות ה׳". והיו המצרים מתרעמים מאד על ששוחטים את אלוהיהם, אך לא היו רשאים לומר להם דבר. על שם אותו נס קוראים לשבת זו שבת הגדול.
אם נשוב לסיטואציה ההזויה נראה שהדברים כלל וכלל אינם פשוטים שהרי מדובר בעם של עבדים שכבר דור אחרי דור במשך 210 שנים נמצאים במצב של עבדות מוחלטת תחת שלטון עריצי-פרעוני, אשר כלא את כל עבדיו מבלי יכולת לברוח ממצרים.
עבד רועד מאדונו, לא רק מהחשש שיעניש אותו, אלא מתוך שעבוד נפשי של העבד לאדון העובר מדור לדור. יש כאן נפש עם מנטליות של עבד, ובכל זאת מצטווים ישראל לקחת את היקר מכל לאדון, את האלוה של האדון, לקשור אותו לכרעי המיטה בקדמת הבית, לא בחצר האחורית, לעיני כל מצרים, להמתין ארבעה ימים שלמים עד להבאתו לקרבן. לא מדובר בציווי מידי להקרבה אלא בתהליך שלוקח כמה ימים. תהליך הדורש קור רוח ושלווה בקיום המצווה מול המצרים וכן דורש יחצנו"ת כלפי המשעבד המצרי.
זו גדולתו של הנס. זאת גדולת שבת הגדול. לאזור אומץ, לפעול לגאולה במעשים, להעז לרצות גאולה, לומר את כל האמת, לא להסתתר מאחורי תירוצים ונסיונות הסוואה של המצווה ושל מטרת הגאולה. גאולתן של ישראל אינה רק בהמתנה לגואל שיבוא אלא בלקיחת אחריות על הגאולה. לא נמתין בחיבוק ידיים שהגאולה תבוא משמיים בלבד. הציווי "משכו וקחו לכם" הוא חלק מתהליך גאולתנו והוא מהדהד באוזנינו מאז הגאולה הראשונה גאולת מצרים, עד הגאולה האחרונה גאולת אליהו שתופיע בקרוב ממש, בעז"ה.
