פרשת שמיני תשפ"ב

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על טרגדיה משפחתית ולאומית כאחד. באירוע השיא של חנוכת המשכן ארע אסון גדול בפטירתם של שני בני אהרון, טורחת התורה וכותבת לנו את תגובת אהרון אביהם: ״וידום אהרון״, מה רצתה התורה ללמדנו בדומיה זאת?
המפרשים הציעו פרושים שונים לפשר השתיקה הזאת. במדרש ספרא מובא שמשה אחיו של אהרון, מנחם אותו בכך שהוא ידע בידיעה מוקדמת שהמשכן יתקדש באירוע קשה אך חשב שזה יהיה או במשה או באהרון וכעת מסתבר שילדי אהרון גדולים מהם.
גישתו של הספרא הינה שכלית ומנומקת. אם המשכן חייב להתקדש בפטירת צדיקים אז דע לך שבניך צדיקים ומסרו נפשם על בנייתו. אמנם הצער גדול, אך יש כאן אידיאל ומסירות נפש למען דבר גדול שמקהה את הכאב, ולכן תגובתו של אהרון היתה דומיה.
פירוש בכיוון אחר לגמרי מתאר האברבנאל. מצבו הנפשי של אהרון כאשר קיבל את הבשורה המרה על מות שני בניו היתה הלם, הכחשה וחוסר רצון לקבל את הבשורה, לבו הפך כאבן. אהרון לא מבין את הסיטואציה עד כדי שנאלם דיבורו וכביטויו החריף של האברבנאל: ׳לא נותרה בו נשמה׳. אין מדובר כאן בהבנה שכלית אלא בתגובה רגשית של הכחשה והתעלמות, ומכאן באה הדומיה.
שני הפרושים ההפוכים מבטאים תגובות שונות לתופעת האבל, רחמנא ליצלן. יש הלוקחים את האבל למחוזות רוחניים וגבוהים, מגבירים את האמונה, את העשייה, מתרוממים ומתעלים. האבל גורם למינוף, עילוי וצמיחה, החיים מקבלים משמעות אחרת לגמרי, יודעים יותר להעריך את החיים. ויש הלוקחים את האבל למקומות של הלם, ויתור על ערך החיים, שיתוק וחדלון, החיים מפסיקים כי אין טעם חיים.
באה התורה ומלמדת אותנו שחלילה לנו מליפול ולשקוע באבל, אמנם בתחילה ״וידום אהרון״ אך אהרון הכהן ממשיך במלאכתו ובשליחותו, מרומם את שליחותו ותפקידו, מרומם את תפקידו בעולם ומגביה את החיים ואת משמעותם. בשורות טובות!