אפשר לומר ולהרגיש שתקופת הקורונה נגמרה ונשארנו להתמודד עם תופעות הלוואי.
הלוואי שיהיו לימודים כרגיל, הלוואי שייפתחו עסקים כרגיל, הלוואי שלא יהיו פקקים, הלוואי שלא יהיה גל שני או שלפחות יהיה מתון יותר.
ונדמה שבאמת כולם מגויסים לחשוב איך להגשים את כל העניינים האלו. ונדמה שאני נשארתי להתמודד עם עוד כמה "הלוואי" אישיים.
הלוואי אמצא בי כוח להוריד את כל הקילוגרמים החדשים, הלוואי אמצא בי מוח להשאיר את כל התחביבים שטיפחתי בימים האחרונים, הלוואי אדע לקרוא את המפה כמו שהיא ומתוכה למצוא בי את שביל הזהב או החלב, רק שלא יהיה מורכב, הלוואי יהיה בי כוח להמשיך לחייך ולזכור שהתלמידים לא אשמים, הלוואי שיהיה לי כסף מספיק לעזור לכל העסקים כשיחזרו להיות פתוחים, הלוואי שאדע לצאת מכל הפקקים.
מחלקם כבר בלית כורחי יצאתי מבעבעת, תוססת ושמחה, ובחלקם אני עדיין תקועה, מפעילה המון כוח, אך הפקק לא משתחרר. אולי לא דרושים הרבה כוחות, אולי חסרות לי עוד כמה מילות אהבה ושכנוע.
כך או כך, הלוואי שאזכור את כל השיחות שהיו לי עם עצמי כל הזמן הזה על מה טוב לי ומה פחות, על מה מקדם אותי ומה אני צריכה בי לשנות.
הלוואי שנצא מזה באמת מחוזקים לעולם, לעולם טוב יותר, נקי יותר, חושב יותר, מתחשב יותר. הלוואי שלא נצטרך לגל שני כדי להחזיק מעמד עם הראש מעל המים.
אין ספק שהטור הזה גרם לי לחשוב מחדש על המושג תופעות לוואי ולתת להן את המקום הנכון להן. ואם גם לכם יש פתאום חיבה לתופעות הלוואי של התקופה, תדעו שלפחות אנחנו יחד באותה הסירה גם בגלים האלו, ואתם לא לבד.