גליון 511

פתח נשימה במציאות סוגרת

רגעים מהחיים

פתח נשימה במציאות סוגרת

מוריה אופיר

מוריה אופיר

ואני עומדת בתחנה, מחזיקה את הסידור ביד ואומרת את מילות התפילה ומרגישה בתוכי את העצבנות מתחילה לגעוש. היא גוברת כשאני מנסה להבין ולברר היכן האוטובוס המבוקש, ומעבירים אותי ממוקד למוקד, ובשלוחה המבוקשת אין מענה.

פתח נשימה במציאות סוגרת

פתח נשימה במציאות סוגרת

מוריה אופיר

מוריה אופיר

ואני עומדת בתחנה, מחזיקה את הסידור ביד ואומרת את מילות התפילה ומרגישה בתוכי את העצבנות מתחילה לגעוש. היא גוברת כשאני מנסה להבין ולברר היכן האוטובוס המבוקש, ומעבירים אותי ממוקד למוקד, ובשלוחה המבוקשת אין מענה.

אחרונים במדור זה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

אלו שמכירים אותי יודעים שאני לא מאלו שאם יש משהו…
פרפר שנוגע לא נוגע

פרפר שנוגע לא נוגע

ישבתי מולה ואמרתי את המשפט שפתאום קפץ לי לראש. אין…
בן אנוש שותק

בן אנוש שותק

ואז הסתכלתי פתאום בפלאפון וגיליתי שבזמן שעבר התווספו הודעות. מוזר,…
המלאכיות של הקב"ה

המלאכיות של הקב"ה

גברים, אתם יכולים לעבור לאחד העמודים האחרים בעיתון, הטור הזה…
תורת המשחקים

תורת המשחקים

״את אוהבת את החיים?״, שאלתי חברה טובה מאד באופן מפתיע…
בסופר של החיים

בסופר של החיים

ואז ההבנה הכתה בי.יש הכל.יש הכל.שמעתם?יש הכל.—לפני כמה זמן הייתי…
מחבואים או תופסת

מחבואים או תופסת

״את גרה בירושלים?״אני מחייכת. ״לא״.וזה קטע. קטע שחוזר על עצמו…

לא יודעת למה, אבל יש עליי הרבה מניעות ועיכובים בתקופה האחרונה. ואתם יודעים מה, זה דווקא די מוזר כי פתחתי לעצמי כמה פתחים חדשים, בכל מיני תחומים בחיים, והייתי מצפה שהמניעות והעיכובים האלו לא… פשוט לא.
כן?
כלומר, אלו כל מיני דברים קטנים, אבל גם גדולים, שוואלה, אין לי שום דרך לצפות אותם או להיערך אליהם. ואני באמת פיקס. ותאמינו לי שאם אני אומרת שאני פיקס, אז באמת מבחינתי וממבחינת שיכולתי לעשות – הכל מתוקתק עד הפרט האחרון.
אז מה קורה? מה קורה?
זה בדיוק מה שאני שואלת את הקב״ה בשבועיים האחרונים. מה קורה? מה זה כל המניעות האלו? למה כל העיכובים האלה? זה עונש? זו כפרת עוונות?
ואני ממש משתדלת לא באמת לענות לעצמי על השאלות האלו, פשוט כי אין לי באמת דרך לדעת ומי אני בכלל.
אני כן עונה לעצמי תשובה אחרת – לנשום.
וכשסיפרתי לחברה שזה מה שאני עונה לעצמי, היא צחקה, “מה זה לנשום?״, ואני לא הבנתי מה מצחיק. ואחרי כמה שניות בהן היא חייכה ואני לא, היא שאלה, “מה זאת אומרת לנשום? מה יש לנשום עכשיו, אם יש בעיות?״.
ועצמתי עיניים רק לרגע והבנתי שאני צריכה לדייק את עצמי.
“לנשום״, אמרתי לה, “זאת אומרת לקבל את המציאות כפי שהיא, עם כל מה שהיא מביאה עליי ופתאום מנחיתה, ופשוט להסכים לה. להסכים למניעות, לעיכובים, לבעיות. להבין שהכל מאת הקב״ה, והוא החליט להביא את הקושי עבורי, למרות שאני לא יודעת למה ובעצם אני באמת הייתי פיקס״.

ושוב אומר כמה הייתי באמת פיקס?
סליחה, אבל זה כל כך מתסכל. קמתי מוקדם ממש, התארגנתי מהר מאד, הגעתי לתחנה 10 דקות לפני שהאוטובוס אמור לצאת מתחנת המוצא שלו ו… התייבשתי בתחנה 45 דקות. 45 דקות!
אה, פרט נוסף שחשוב לציין – שאני מתייבשת ככה זה השבוע השלישי ברציפות.
ובאמת מתייבשת כי חם נורא. והשמש קופחת. ואין איפה להסתתר.
ואני עומדת בתחנה, מחזיקה את הסידור ביד ואומרת את מילות התפילה ומרגישה בתוכי את העצבנות מתחילה לגעוש. היא גוברת כשאני מנסה להבין ולברר היכן האוטובוס המבוקש, ומעבירים אותי ממוקד למוקד, ובשלוחה המבוקשת אין מענה.
אין מענה כל היום.
וכשהאוטובוס הבא שאחריו כבר מגיע, ואני עולה עליו ושואלת בטון הכי רגוע שלי מה קרה לאוטובוס הקודם, הנהג עונה לי בעצבנות שהוא (הוא!) האוטובוס הקודם ופותח בשלל תירוצים, שאולי הם נכונים, אבל לא לתקופת זמן של שלושה שבועות, או אולי אף יותר. ואז הנהג מתחיל לדבר בעצבנות יתר (אולי כועס על עצמו?) ואני מחליטה פשוט להמשיך לירכתי האוטובוס ולא להתעכב על זה, למרות שבואו, אני הכי צודקת כאן, נכון?
_

אז זו היתה רק דוגמא אחת מיני רבות. רוצים עוד אחת? בבקשה: אתם מחזיקים את העיתון הזה, אבל הפלאפון שלי קרס בלילה שלפני עריכתו, במצב שאי אפשר באמת שהוא יקרוס. בכל זאת – אני עיתונאית ועורכת ועוסקת בתקשורת, ופלאפון יקר, לא הגיוני עד בלתי אפשרי עכשיו לקרוס עם ים המידע שעליך. למה לא בכל יום אחר?
(ואם אתם באמת רוצים לדעת איך אתם אשכרה מחזיקים ברגע זה עיתון מוכן בידכם, זה אולי יסופר בטור הבא 😉
נחזור לרגע לאוטובוס. אז אני מתיישבת באחד המושבים, מחזיקה בידיי את הסידור ומנסה להמשיך להתפלל. אבל הכעס מתחיל להתפשט בתוכי כמו נחל גועש, ואני מנסה לעצור אותו ולא ממש מצליחה.
ולאחר כמה דקות שבהן אני מנסה להילחם בתחושה הזו, עצרתי לרגע משטף המילים העתיקות והמוכתבות, ואמרתי ליושב למעלה: “הקב״ה, בבקשה שלא אכעס. אני לא באמת רוצה לכעוס״.
ועצמתי עיניים רק לרגע והבנתי שאני צריכה לדייק את עצמי.
ונשמתי.

אחרונים במדור זה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

אלו שמכירים אותי יודעים שאני לא מאלו שאם יש משהו…
פרפר שנוגע לא נוגע

פרפר שנוגע לא נוגע

ישבתי מולה ואמרתי את המשפט שפתאום קפץ לי לראש. אין…
בן אנוש שותק

בן אנוש שותק

ואז הסתכלתי פתאום בפלאפון וגיליתי שבזמן שעבר התווספו הודעות. מוזר,…
המלאכיות של הקב"ה

המלאכיות של הקב"ה

גברים, אתם יכולים לעבור לאחד העמודים האחרים בעיתון, הטור הזה…
תורת המשחקים

תורת המשחקים

״את אוהבת את החיים?״, שאלתי חברה טובה מאד באופן מפתיע…
בסופר של החיים

בסופר של החיים

ואז ההבנה הכתה בי.יש הכל.יש הכל.שמעתם?יש הכל.— לפני כמה זמן…
מחבואים או תופסת

מחבואים או תופסת

״את גרה בירושלים?״ אני מחייכת. ״לא״. וזה קטע. קטע שחוזר…

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה