הקדמה
רבות עסק הרב אלישע זצ"ל בענייני מלחמות ישראל ובמיוחד בדברים שבע"פ בשיעוריו במרחבי הארץ, מול חיילים בשטחי כינוס ובמכון מאיר בליל שישי בשיעורו המיוחד. בהקדמה לחוברת שכתב לחיילים [את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק] נכתב: 'הדברים שאובים מתורת הנצח, ועל כן, גם מה שנכתב אז – נמצא שייך מאוד בעז"ה ללקחי המבצעים ולאורותיהם בתוך תוכם של ייסורים וסערות, אשר הצמיחו אחוה מקודשת בדם'. אף אנו נוסיף לדברים אלו מדבריו שנכתבו בהזדמנויות שונות אשר כל כך שייכים, מרוממים ומחזקים בעת הזו של לחימת גיבורי צה"ל ומנהיגיו בדרום ובצפון.
מה בין פחד לדמיון?
הנביא צפניה מתאר לנו תקופה של טלטלות שיהיה בה בירור נוקב בדקויות של הנפש והמבחן הזה לא יפסח על אף אחד. עוד מוסיף הנביא ואומר, שבאותה תקופה האמצעים הרגילים שבני אדם נעזרים בהם בדרך כלל, לא יועילו להם:" גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם ביום עברת יהוה ובאש קנאתו תאכל כל הארץ כי כלה אך נבהלה יעשה את כל ישבי הארץ"
'כלה' -זוהי לשון קשה, לשון של כיליון. אבל יש תוספת: 'אך נבהלה', מהי המשמעות של תוספת זו? כותב המלבי"ם: 'ה' יעשה כלה את כל יושבי הארץ אבל הנביא חוזר מדבריו ואומר 'אך נבהלה', אין דעתו לכלות, רק להבהיל אותם כדי שיעשו תשובה'.
מי שמבין את עומק דברי המלבי"ם – ההתמודדות שלו בחבלי משיח שונה לחלוטין כי הוא איננו נבהל מכל מה שהוא שומע בערוצי התקשורת. גדולי ישראל בדור האחרון ובהם רבי צדוק הכהן מלובלין והגר"א אמרו שעיקר הניסיון בחבלי משיח יהיה בתחום של כוחות הנפש ובמיוחד ביכולת של האדם להתגבר על הפחד והבהלה.
לפעמים אדם נכנס לפאניקה, לעיתים הוא משתתק מחמת הבהלה. (מה שנקרא בלשון שלנו: 'נפגעי חרדה'), זה טבעי אך צריך לעשות כל מאמץ על מנת לצאת מהמצב הזה. יתכן מאוד וזהו עיקר הניסיון הרובץ לפתחו של האדם והמשימה שלו היא להתגבר על הבהלה. לא צריך לדלג על החששות אולם ל'ערך המוסף' של החשש שנקרא 'דמיון' – אין בסיס. הזהירות היא מוצדקת מאוד אך כשהיא מתנפחת והופכת להיות גורם משתק, היא מאבדת את הלגיטימציה שלה.
ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך?
כשמסתיים פרק שליחותו של האדם בעולם, שואלים אותו: האם ציפית לישועה? מבאר הר"ן שכוונת השאלה היא: האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך? בעצם שואלים אותו האם הפנמת את דברי הנביא צפניה? האם פעלת על פי ביאור המלבי"ם לפסוקים הללו? אסור לנו להיכנס לפאסיביות. צריך 'לתסוס' ולחשוב כל הזמן בצורה מקורית. לדוגמא: אם ליד מקום מגוריך יש משפחה שהבעל או הבן מגויסים ב'צו שמונה' – אז אפשר ליזום, לבוא אל המשפחה בשעת צהריים ולהגיד לאמא: 'אני לוקח את הילדים עכשיו לשעתיים, על מנת לאפשר לך מנוחה". האם יש עזרה גדולה מזו?! מי התיר לנו לבזבז את הזמן היקר מול אתרי החדשות באינטרנט ולא לעסוק בדברים שגם אם במבט ראשון הם נראים 'קטנים' – הם מאוד משמעותיים?! השאלה איננה רק מצד ביטול תורה, אלא גם מצד ביטול הנבואה. כיצד אנחנו יכולים להחמיץ את ההזדמנות לפעול עם א-ל בדור שלנו. אומר לנו הנביא: 'תאספו כוחות, תתגברו על הבהלה וכל הזמן תנסו לחשוב כיצד אתם יכולים לעזור לאחרים'.
כיצד להינצל מחבלי משיח
'הִהתקוששו וקושו הגוי לא נכסף ב בטרם לדת חק כמץ עבר יום בטרם לא יבוא עליכם חרון אף יהוה בטרם לא יבוא עליכם יום אף יהוה"
אומר לנו הנביא: 'אתם רוצים פתרון למצב בו אתם נמצאים?' 'התקוששו וקושו'. אבל רגע, מה זה להתקושש? אנו יודעים טוב מאוד מה זה להתגושש בג'. אבל מה זה להתקושש בק'? רש"י מביא פירוש ראשון: "התלקטו ואספו יחד כמו לקושש קש". מאז פרוץ המלחמה אנו עסוקים ב'להתקושש' ולהתאסף. זה צומח מהשטח, זה מכה בגלים לאורך ולרוחב. כל אחד יכול להצטרף לזה, כל אחד יכול לחזק את זה. עם ישראל מתגלה במיטבו וזה לא קשור לשאלות של כסף וזהב. אמנם אנו עסוקים גם בדברים נוספים כמו למשל הכניסה ל'מרחב מוגן' והצורך לפעול לפי הנחיות פיקוד העורף אבל אלה לא הנושאים העיקריים של המלחמה, הנושא המרכזי הוא להתאסף ולהיות יחד.
להיכנס לעזה זו לא קייטנה, זה סיכון. אנו פוגשים חיילים בסדיר ובקבע, צעירים ומבוגרים שנכנסים אל עומק הרצועה בדעה צלולה ומעבירים מסר מהשטח: 'אל תפסיקו את המבצע הצבאי באמצע', למרות שברור להם שאם הלחימה ממשיכה, יש חשש כבד שחלק מהם לא יחזור הביתה. בשבוע שעבר הגיעה קבוצת בני נוער משדרות לבקר חיילים פצועים בבית חולים 'סורוקה'. מה אומרים להם הפצועים? 'בשבילכם נלחמנו, בשבילכם נפצענו..'. בישיבת מיר קשרו התלמידים ציציות עבור חיילי צה"ל וכך תוך שבוע אחד הגיע משלוח של כחמשת אלפים ציציות מישיבת מיר שבירושלים לצה"ל. כמה כח ועוצמה נותנים הסיפורים הקטנים האלה לאזרחים, לחיילים ולמקבלי ההחלטות. האמירות הללו הם ביטוי לעומק האחדות ולעומק ה'התקוששו וקושו'. היכן היינו לפני ארבעה שבועות, איפה היינו לפני שנה, והיכן אנחנו עכשיו. הטלטלה הזאת עוברת על כולם. על כל משפחה, על כל קהילה ועל כל מגזר. זה לא הזמן לדון בשאלה: 'מי אשם'. כרגע יש דיון אחד: כיצד אני יכול להתעורר ואת מה אני יכול לתקן כתוצאה מהטלטלה שעברה על כולנו. לעשות 'תשובה' אין פירושו להאשים את הזולת ולדרוש ממנו לתקן את מעשיו. 'לעשות תשובה' זה לעמוד מול הראי ולשאול: מה אני יכול לעשות יותר טוב ממה שעשיתי עד עכשיו.
אחדות בעת מלחמה
כל הפסיכולוגים, כל הסוציולוגים, כל אנשי האקדמיה לא יכולים להסביר את ההתעוררות הגדולה שמתרחשת בשבועות האחרונים. אין לזה שום הסבר מדעי. אישה שבעלה נהרג בקרב, מספידה אותו ובתוך ההספד היא מחזקת את החיילים ואומרת להם: "אל תיפול רוחכם!". זה לא הגיוני ולא אנושי אך זוהי נקודה פנימית שפורצת החוצה. כשהנשמה מתעוררת – צריך לעזור לה, לשים כתף, לחזק את אותה התעוררות נשמתית ולא לדכא אותה. עלינו לזכור שאם אנחנו עצובים, אם אנחנו מדוכאים, אם אנחנו מקטרגים – אנחנו פועלים נגד הנשמה ונגד הרצון האלוקי. אלא מה? זה השיח בערוצי התקשורת, זה מה שאומרים הפרשנים ברדיו?! – הגיע הזמן להשתחרר מזה.
'להשוות עצמי לקוני'
עוד מביא רש"י את דרשת חז"ל: "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים, עשו שניהם לשון היקש, אדם המשווה עצמו ומיישר דרכו". מה בא רש"י ללמד אותנו? הפירוש הראשון של "להשוות עצמי לקוני" עלול להצטייר חלילה כהשוואה בציר האופקי. זוהי כמובן טעות חמורה שהתוצאות שלה הרסניות.
הנביא מתכוון להשוואה בציר האנכי. הקב”ה מלמעלה והאדם מלמטה והמשימה שלנו היא ליישר את דרכנו ולכוון את אורחותינו בהתאם לרצון העליון. אם אני בציר האופקי- אני כל הזמן חושב על עצמי, על מעמדי וכבודי ואז בשעת מלחמה לא נשאר מזה כלום. השאלה היחידה שצריכה להישאל בזמנים כאלה היא, מה תפקידי וכיצד אני נעשה כלי להופעת המגמה האלוקית בצורה הכי טובה שאפשר.
מה אפשר לעשות כדי להינצל מהגזירה?
ממשיך הנביא ואומר: 'בטרם לדת חק כמץ עבר יום בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה' בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה". מה אפשר לעשות כדי להינצל מהגזירה? כיצד ניתן להחזיק מעמד בבוא יום ה'? אומר הנביא: 'בקשו את ה' כל ענווי הארץ אשר משפטיו פעלו, בקשו צדק בקשו ענווה אולי תסתרו ביום אף ה".
'לבקש את ה' כל ענווי ארץ' – הרב קוק מבאר במידות ראי"ה שהענווה המזויפת היא מחליאה ומעציבה כי האדם תקוע כל הזמן במחשבה, כמה הוא אפס לעומת אלוקים. אבל זה איננו הנושא, ה' לא ביקש השוואות. הענווה האמיתית מוסיפה בריאות וכוח, 'ענווי ה" הם פועלים את משפטי ה', תבקשו צדק ברמה המשפחתית הקהילתית והלאומית. מה השכר? מה סיום הפסוק? 'אולי תסתרו ביום אף ה".
צריך להבין מה המשמעות של 'אולי תסתרו'? האם העניין שלנו זה 'להתגונן'? אלא שכמו שבשדה הקרב חשוב לתפוס עמדה אסטרטגית שממנה אפשר לנהל את הקרב בצורה נכונה – כך בחבלי משיח, העמדה שממנה אפשר לפעול ולהשיג תוצאות ב'חבלי משיח' היא עמדה של ענווה. מי שמבקש ענווה הוא לא מבקש להסתתר, הוא מבקש מהקב"ה שני דברים בלבד: כוחות ומשימות. מתוך עמדה של ענווה, עלינו לבקש ולדרוש צדק. יש לנו עבודה גדולה בתחום הזה, בכל המגזרים ובכל המחנות.
מה יהיה?
אינני יכול לספק את סקרנותם של האנשים ולהגיד: מה יהיה? מתי יהיה? ולאן הולכים עוד שעה? אך אני חוזר ואומר דורש ומבקש לא להתעסק בשאלות האלה! כך אומר לנו הנביא, התפקיד שלכם בעת הזאת הוא 'בקשו ענווה ובקשו צדק'. התפקיד שלנו זה להמשיך את הרוח הגדולה. כשישאלו אותנו אחרי מאה עשרים: ציפינו להתקיימות דברי הנביאים? לא נוכל להסתפק בתשובה שהרגשנו שדברי הנביא צפניה היו רלוונטיים לדור שלנו, כי ישאלו אותנו: מה פעלנו? מה עשינו? מה עזרנו? כיצד תרמנו להתקיימות הנבואה ?
ענווה בהתיישבות חבל עזה ת"ו
נחזור לעזה -בזכות אנשי גוש קטיף גוש שלם של חול, של ענווה של גבורה לא אנושית כולל הנסיון הקשה מנשוא שאחיך מחריבים את ביתך, ולמרות זאת אתה לא נשבר! זה סוג של ניסיונות שלא הנביא צפניה עמד בו ולא דורו של רש"י! בוא לא נשכח שמלחמת לבנון השנייה פרצה פחות משנה אחרי העקירה. בעיננו ראינו חיילים אנשי גוש קטיף שנלחמים בחירוף נפש להגנת המדינה. בעיננו ראינו מתנדבים של נוער גוש קטיף מסתובבים במקלטי נהריה, עכו, וטבריה כדי לשמח ולחזק את התושבים. בעיננו ראינו את תושבי הצפון, אנשים מבוגרים ששואלים אותם מאיפה יש לכם את הכוח והגבורה אחרי כל מה שהמדינה עשתה לכם.
בעז"ה נזכה כולנו לצפות לישועה על פי דברי צפניה. לא לבקש הנחות, לא לבקש מסתורים וקצורי דרך, אלא רק לבקש ענווה ולבקש צדק.
תם ולא נשלם
הרב אלישע בפתיחה לחוברת לחייל כותב:
'בהוקרה עמוקה ללוחמים ולמתנדבים, לחזית ולעורף, לאמהות הסדיר ונשות הקבע, למקבלות צו 9 מכח צו 8 לבעליהן, למשפחות הגבורה הצומחת מהשכול, אשר כולם יחד מהוים מקור אלוקי של כוחות ומשימות לעם ישראל כולו. ועל כולנה, מוסרי הנפש בפועל, חללי מערכות ישראל בכלל, ובפרט ב'שובו אחים' ו'בצוק איתן'.
בתפילה אדירה בלב: על כל אלה שמור נא אלוקינו בשבשמים ובארץ, ותן בדור של חבלי משיח את החיל והחוסן, את הכח והעוצמה לכולנו, כל אחת ואחד בתפקידם השונים ובהתאם לשליחותיהם השונות והמגוונות, לקיים בפועל את דברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, החותם את אגרותיו בלשון הקודש: 'עבד לעם הקודש על אדמת הקודש'. ■
