באחת השבתות חווינו במשפחתנו חוויה מרגשת מאוד וגם מצחיקה. לפני שבת שלח רכז הביטחון של ראש צורים הודעה שבגלל תקופת החגים יגיעו חיילים לתגבר את האבטחה ביישוב, ואם אפשר יהיה נחמד שהמשפחות ישלחו להם כיבוד. תוך כדי הארוחה, או יותר נכון לקראת סוף סעודת ליל שבת, נזכרנו בחיילים והילדים יצאו לחפש אותם ברחבי היישוב.
להפתעתנו תוך שתי דקות הם חזרו וסיפרו לנו שממש מול ביתנו עומדים שני חיילים, וכאשר הציעו להם קפה ועוגה לא הבינו אם הם מעוניינים או לא. לשמע הדברים יצאנו אשתי ואני אל החיילים ושאלנו אותם בעצמנו, והם ענו: ״את האמת אנחנו מתים מרעב. נשמח ממש לאוכל, אם אפשר״. הזמנו אותם אלינו והם נכנסו עמוסים בכל הציוד הצבאי שלהם – אפודים, קסדות ונשקים. מכיוון שאנחנו כבר היינו בקינוח מיהרנו להחזיר את כל הסירים והקערות לפלטת השבת, ערכנו להם את השולחן בצלחות ובסכו״ם נקיים והתחלנו להגיש מכל טוב.
״נשמח שתביאו לנו כיפות״ אמרו החיילים, ״אם אנחנו כבר בבית דתי, אנחנו רוצים לשמוע קידוש של שבת לפני האוכל״. האמת שלא ציפינו לבקשה כזאת, וכולנו התרגשנו ממנה מאוד. הילדים מיהרו והביאו יין ואני קידשתי שוב בשם ובמלכות. ואולם בזמן הקידוש לא יכלו ילדיי להתאפק ופרצו בצחוק. החיילים התפלאו מאוד וכשסיימתי שאלו מה היה כל כך מצחיק. הסברתי להם שיש איזה סיפור שאני מספר במשפחה כבר מעל לחמש עשרה שנה על קידוש שני בשם ובמלכות בסעודת ליל שבת, והינה זכינו שהסיפור מתקיים גם אצלנו – לכן הקידוש שעשיתי עכשיו הצחיק כל כך את כל המשפחה.
החיילים כמובן ביקשו שאספר להם את הסיפור, ומעשה שהיה כך היה: כשהייתי ראש המטה של חטיבת הנח״ל, באחת הפעמים עשינו מילואים בבסיס צאלים. מי שהיה בצאלים בקיץ יודע כמה חם שם בחוץ, ועל אחת כמה וכמה בתוך אוהלים סגורים. ביום השני בצהריים יצאתי מעט מהאוהל לנשום אוויר, ופתאום ראיתי את אחד הקצינים שלנו מגיע מכיוון הכביש הראשי ותיק גב גדול על כתפו. ״יום שני היום, אחי, התחלנו ביום ראשון, איפה היית?״ שאלתי. ״שחררת אותי, לא?״ ענה הקצין. ״אני לא זוכר ששחררתי אותך״, עניתי תוך שאני מנסה להיזכר, ״אבל אם אתה אומר, אני מאמין לך. אגב, למה שחררתי אותך?״. ״כי קרוב משפחה שלי נפטר אתמול בבוקר, והלוויה התקיימה היום. מייד אחר כך נסעתי לפה״. ״אם כבר אנחנו עומדים פה בחוץ לנשום קצת אוויר, בוא תספר לי משהו מיוחד מהלוויה. מהניסיון שלי בכל לוויה או בניחום אבלים אם מקשיבים טוב, רואים ושומעים דברים מעניינים״.
הקצין הרהר לרגע ומייד אורו עיניו והוא סיפר: ״הלוויה הייתה של קרוב שלי, יהודי בן 93 שעלה ממרוקו. בבית הקברות הספידו אותו כמה אנשים בסך הכול באופן יפה ומכובד, אבל באיזה שהוא שלב קם אחד מבניו ואמר: ׳אבא, מספרים עליך הרבה סיפורים, אבל אני אספר סיפור אחד שמבחינתי הוא משקף יותר מכול את מי שהיית בשבילנו. זה קרה באחת משבתות הקיץ הארוכות, כשהייתי בן שמונה בערך. השבת התחילה כרגיל: אימא הדליקה נרות בשמחה, אתה לקחת אותנו לבית הכנסת, כשחזרנו שרנו ביחד ׳שלום עליכם׳ ו׳אשת חיל׳, לאחר מכן בירכת אותנו ב׳ברכת הבנים׳ ועשית קידוש. הכול המשיך כרגיל – סעדנו בשמחה את סעודת השבת, שרנו זמירות, ואתה אמרת דברי תורה. בסוף הסעודה בירכנו ועברנו לשבת בסלון, וכל אחד פנה לענייניו – אחד קרא עיתון, אחד למד תורה, אחד קרא ספר, ואתה גם היית איתנו.
בערך בשעה 23:30 נשמעו לפתע דפיקות בדלת. לפני שהבנו מה קורה קמת ורצת לבדוק מי דופק. אנחנו רצנו אחריך, וכאשר פתחת את הדלת ראינו בפתח את חכם ניסים, יהודי מבוגר מאוד, ערירי ועיוור, מהקהילה שלנו. חכם ניסים שאל אותך האם כבר סעדנו סעודת שבת, ואתה ענית לו בלי להתבלבל בכלל: ״מה פתאום, חכם ניסים, חיכינו לך!״ וסימנת לנו עם היד שלך לרוץ לשולחן. אימא ערכה אותו מהר, ואתה אבא התיישבת בראש השולחן עם חכם ניסים והתחלת את הכול מהתחלה: ׳שלום עליכם׳, ׳אשת חיל׳ וכו׳. אני לא אשכח אבא איך עשית שוב קידוש בשם ובמלכות רק כדי שהאורח שלנו לא יחשוד שלא חיכינו לו. ישבנו לארוחת השבת הזאת עד 2:00 כדי שחכם ניסים לא ייעלב ושחס ושלום לא ירגיש שהסעודה הוכנה בשבילו. אבא, לאחר הארוחה כשהלך חכם ניסים וסיימנו לפנות את השולחן, שכבנו לישון ואמרנו אחד לשני: איך זכינו לאבא כזה טוב!״.
זה היה הסיפור של הקצין שלי, ולשני החיילים שהקשיבו לסיפור בשקיקה אמרתי: ״והיום אנחנו זכינו לעשות לכם קידוש נוסף בשם ובמלכות״.
תפריט
