בשאלת מיליון הדולר עוסקת פרשתנו – מה נחשב ברכה ומה נחשב קללה? כמה סבל, צער ואכזבה היינו חוסכים אם היינו יודעים מראש למיין את כל מהלכי חיינו לשני מסלולים: למסלול הברכה ולמסלול הקללה, וכמה פעמים מתוך ראייה חיצונית אנו נופלים על המסלול הלא נכון, וייתכן גם הפוך – שממש ללא כוונה תחילה יצא לנו המסלול הנכון.
פרשתנו פותחת במילים ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללֽה את־הברכה אשר תשמעו אל־מצות ה'…״. לא נכתב בתורה ״הנה אנוכי נותן״ וכו' אלא דווקא המילה ראה – ללמדנו את יסוד הראייה, לא כל אחד זוכה לראות את הברכה והקללה. יש לנו ציווי לראות אותם, לחוש אותם ולהרגיש אותם. הרב זוין זצ״ל מביא בספרו (לתורה ולמועדים) דוגמה לטיב ראייה זו:
כתוב ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״ והרב קוק מבאר את שינוי הלשון, שהרי היה צריך לכתוב זוכה ורואה בבניינה שזה כנגד 'חורבנה', אלא כתוב 'בשמחתה' שהרי הרבה יכולים לראות בבניינה של ירושלים אך לא כל אחד יזכה לראות בשמחתה.
עיקרון חשוב למדנו מהציווי בפרשתנו, הטוב והרע, הברכה והקללה אינן מושגים מוחלטים אשר אפשר להדביק עליהם את התווית טוב או רע, ברכה או קללה. כל דבר בעולמנו יכול להיות טוב ויכול להיות רע, יכול להיות ברכה ויכול להיות קללה, כיצד נדע? מה שקובע הוא כוח הראייה שלנו ומה התוצאות של הדבר לעתיד. לפעמים יזכה האדם לראות את 'הטוב' שיצא לו 'מהרע' וכן הפוך, אך כאשר מצטיידים בראייה אמונית יהיה בכוחנו להפוך הכול לטובה ולברכה.
וכעת לסיפור: הרב זוין זצ״ל מספר על שליח מארץ ישראל שהגיע לרוסיה למחבר הספר 'בת עין' וסיפר לו על שבחיה ומעלותיה של ארץ ישראל, והוסיף ואמר שאפילו האבנים שלה הם כיהלומים… התפעל הרב 'בת עין' ועלה לארץ (היה רבה של צפת), לימים פגש את השליח ואמר לו שאכן כל דבריו הם אמת ויציב אך בקשר לאבניה של הארץ לא ראה שהם יהלומים… הרהיב פניו המשולח כנגד הרב ואמר לו ״נו, כשזוכים רואים…״.
למדנו שראיית הברכה תלויה בנו. ראה – לפניכם ברכה וקללה. ■
