בפרשתנו חוזרת המילה 'לתור' כמה וכמה פעמים ובמיוחד בפרשת המתייחסת למרגלים ששלח משה 'לתור' את הארץ. בעיון במילון אבן שושן בערך 'תור' מובאים שלשה הסברים: "1. סייר… 2. ריגל… 3. חקר…". בסוף הערך כתוב שיש גם "תר אחרי לבבו' (בהשאלה) הלך בשרירות לבו, נגרר אחרי יצריו".
נתעכב על ההסבר האחרון. נראה שאין ראייה אובייקטיבית לאדם. נעשה סקר ונראה מה האדם באמת 'רואה'? מה הוא יודע 'להעביר' מחוויית הראיה למילים? נגלה שכל אדם רואה דבר אחר לגמרי. ממה נובע שינוי זה ב'ראייה'? נראה שהכל תלוי ב'לב' הרואה, להיכן לבנו נמשך, מה מעניין אותנו באמת, לפי ערכינו, תרבותנו ויסודות החינוך עליהם גדלנו. חשמלאי שנכנס לאולם יתעניין במערכת התאורה, נגר יתעניין בריהוט ואמן יתעניין בתמונות. גם ברור שהראייה שאנו רואים את חברנו הקרוב שונה מראייה שאנו רואים אדם זר ורחוק מאתנו, נראה בעין טובה את מעשיו של אהובנו לעומת ראיה בעין שלילית לאדם שאינו אהובנו. למה? לכאורה אותה ראייה? לא, כל הראייה הולכת אחר הלב.
וכעת לסיפור: פעם הגיע לביקור משפחתי בגוש קטיף הרב בן ציון פריימן זצ"ל, אחיו ר' יעקב ז"ל הביאו לביקור בבית המדרש של ישיבת נווה דקלים שהיה בצורה מקורית של מגן דוד עם ארון קודש שקוף ומיוחד מאוד, בכניסתו ניגש לחברותא הראשונה והחל לשוחח בלימוד הסוגיה שעסקנו בה (הק' רב יצחק עראמה הי"ד ואנוכי), לאחר שנפרד מאיתנו פנה לצאת מבית המדרש, בקשו אחיו להכנס פנימה לראות את ארון הקדש, אך הוא כבר 'ראה' את מה שלבו רצה…
גם במרגלים את הארץ מתגלה אותה תופעה. חלק מהאנשים ראו בארץ ישראל דבר אסוני ובלתי ניתן להשגה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" אך יש ש'ראו' דברים אחרים: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לה… טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". לכן לפני שרואים בעינים צריכים ל'ראות' בלב. 'אדם רואה מהרהורי לבו'… ■
