01
אמר לי מו״ר, בעל ׳נתיבי ישרון׳, שהיו בעבר בעלי חסד בגדלות שקשה לתארה היום. כדוגמה סיפר שגדל בעיר טבריה, ואב״ד דטבריה היה ר׳ אשר זאב ורנר. הייתה לרב ורנר קופת גמ״ח להלוואות. בצפת היה חי יהודי בשם גולד שהיה לו שם עסק מצליח, ובו העסיק הרבה עובדים. בשלב מסוים העסק נקלע לקשיים ועמד בפני קריסה. הפתרון היחיד להצלתו היה להשקיע בו השקעה גדולה. גולד קיבל מהרב ורנר הלוואה של 200 לירות, סכום גדול מאוד באותם ימים. תנאי הפירעון היו חמש לירות לחודש, ואכן בזכות ההלוואה הזאת הצליח העסק להשתקם. כשהגיע יום הפירעון החודשי הראשון, נסע מר גולד מצפת לטבריה להחזיר חמש לירות. קיבלו הרב ורנר בכבוד וערך לפניו סעודה כראוי לבא מן הדרך. ישבו ושוחחו, ושילם מר גולד את חובו. כשקם ללכת, אמר לו הרב ורנר: ״ראה, הגעת מצפת, דרך ארוכה, כעת תצטרך לחזור לצפת, התעכבת אצלי, ולמעשה הפסדת יום עבודה. אני יודע שיום עבודה שלך הוא יקר, אנא קח ממני פיצוי״, הוציא 10 לירות ונתן לו.
כשנשא ר׳ אברהם דוב, בנו של הגרש״ז אויערבך, את בת הרב ורנר (כיהן אחריו כרבה של טבריה), הגיע זמנה של משפחת אויערבך לשלם על הוצאות החתונה, והם התקשו בכך. אמר הרב ורנר לגרש״ז: ״הרי ידוע שכשמתחתנים ויש הוצאות גדולות, יורד גם שפע גשמי להורי החתן והכלה, וממנו הם זוכים לחתן את ילדיהם. מה לי ירד השפע הזה דרכך, מה לי ירד דרכי? אני אשלם הכול!״.
02
ועוד סיפר עליו מו״ר מזיכרונו: ״בנו של אחד ממתפללי בית הכנסת של הרב ורנר השתתף במבצע קדש. הסתיימה המלחמה, הבן לא שב וגם לא התקבלה שום ידיעה ממנו. ניגש האב להשיח צערו בפני הרב ורנר. חיזקו הרב ואמר לו בוודאות שהבן חי. עבר זמן רב ושום ידיעה לא התקבלה מהבן. האב ניגש שוב אל הרב ורנר ומשיח צערו, והרב ממשיך להתעקש שהבן ישוב בריא ושלם. וכך היה.
את מנגינת הלימוד שלו אני זוכר היטב עד היום. טבריה הייתה בנויה בבתים קטנים על צלע ההר, כמדרגות. על גג ביתו הוא היה יושב בלילות ולומד. בשתיים-שלוש לפנות בוקר, כשהעיר נמה, היה אפשר לשמוע את המנגינה המתוקה של לימוד התורה שלו״.
03
בכיתה ח׳ היה המחנך שלנו, הרב אברהם רמר, מתלמידיו הקרובים של הרב צבי יהודה קוק. כשהוא לימד תנ״ך, הכול היה חי, מתורגם לנבואות המתגשמות בימינו. למשל למדנו ספר ישעיהו, וכדי להסביר את ״והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה״ הוא אמר לנו להתבונן בחציבת תוואי הכביש ליד הגבעה הצרפתית לכיוון מעלה אדומים, או בכביש העולה מתל אביב לירושלים, בין קריית יערים לבין עין חמד. אני זוכר כמה שיעורים חינוכיים ארוכים, כל אחד מהם של כמה שעות, וללא מילה אחת. כיצד? פעם הוא לקח את כל הכיתה באוטובוס לשכונת גילה החדשה, ומשם חזרנו ברגל לגבעת שאול. ובדומה, לקח אותנו לפסגת זאב שהתחילה להיבנות, ולשכונות הר נוף וארמון הנציב, עם הליכה רגלית. הוא לא הסביר דבר, אע״פ שברור היה שרצונו שנחוש את הפסוק ״בונה ירושלים ה׳ ״ דרך עייפות הרגליים מטיול בתוככי ירושלים בלבד. מעולם לא היה אפשר ללכת מקצה לקצה בירושלים במשך כמה שעות כפי שבדורנו. ״פרזות תשב ירושלים״.
תפריט
