פתאום התהפכו היוצרות, בחודשים האחרונים הימין הוא זה שהתעקש לא להמשיך עם ההסכם עד השבת גופתו של רן גואילי (שב"ה חזרה השבוע), ולעומת זאת כל אלה שבעבר צעקו "עד החטוף האחרון", פתאום רוצים להתקדם.
מה השתנה? השתנה שעכשו "להתקדם" פירושו לסגת.
הנושא אף פעם לא היה החטופים. מתחילת המלחמה הנושא היה ההתיישבות בעזה, השלטון בעזה, ארץ ישראל, ציונות. וכו'. אלה שצעקו "עד החטוף האחרון" חששו מנצחון ומכיבוש עזה. ואילו בחודשים האחרונים רן גואילי היה זה שמעכב את הנסיגה והבריחה מעזה.
גם הדבר הזה לא התחיל היום. כבר ארבעים שנה אנחנו דנים בינינו בשאלה האם החזקה ביו"ש תביא בטחון, או שמסירת שטחים תביא שלום. וגם הויכוח ההוא מעולם לא היה לא על שלום ולא על בטחון. הוא היה ויכוח בינינו על ארץ ישראל.
בקצור: ב"ה אנחנו לא מתווכחים על פרקטיקה אלא על אידאולוגיה. וכך ראוי. חבל שאנחנו מתביישים להגיד שזה ויכוח על אידאולוגיה ומציגים אותו כפרקטיקה. חבל שצריך להתבייש באידאולוגיה.
זה לא רק אידאולוגיה. זה זהות. זאת השאלה האם באנו לארץ כי שבנו אל אדמתנו, או שבאנו לארץ כדי לברוח מהגלות.
האם שבנו לארצנו כדי להיות יהודים בארץ קדשנו, או שברחנו מיהדותנו כדי להיות ככל העמים.
אל תתבלבלו, זה הויכוח.
***
אפשר להגדיר את הרעיון הציוני בשתי דרכים. יש מי שיגיד שהרעיון הציוני הוא שמקומו של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל, ולכן הוא צריך להיות בארצו, ארץ ישראל. יש מי שיגיד שהרעיון הציוני הוא שעם ישראל אין מקומו בגולה ואי אפשר לו להיות בגולה, ולכן הוא צריך להיות בארצו, ארץ ישראל.
לכאורה שני הנוסחים אומרים אותו דבר. למעשה, תהום פעורה ביניהם.
לפי הדרך הראשונה שבנו לארצנו כי זאת ארצנו. לפי הדרך השניה שבנו לארצנו כי אנחנו נרדפים ואומללים.
לפי הדרך הראשונה הציונות היא לכתחילה. לפי הדרך השניה היא בדיעבד.
לפי הדרך הראשונה אנחנו כאן כי אנחנו רוצים. לפי הדרך השניה אנחנו כאן כי אין לנו ברירה.
וכפי שכבר אמר לי פעם מישהו חכם שהכרתי: יש מי שעולה לארץ בעזרת ה', ויש מי שעולה לארץ בעזרת האנטישם.
במידה רבה, זוהי המחלוקת שקורעת את מדינת ישראל מאז הקמתה.
***
אני קורא כל מיני אנשים שדואגים לעזתים שרועדים מקור באהלים בעזה, ואני שואל את עצמי: הם באמת רוצים בטובתם ובשיקומם של אלה שרק לפני שנתיים רצחו אותנו ואנסו אותנו וחטפו אותנו?
ואז אני נזכר שמה הקשר בכלל? הלא את הטבח עשה ביבי. ובעצם, גם זה קשור לויכוח שהזכרנו לעיל.
***
וכאן נאמר עוד דבר על עזה: אסור בשום אופן להסכים לשום סידור שאינו כולל שליטה ישראלית מלאה בעזה. ובדיעבד: לפחות בחלק המוחזק היום בידיה, וגם זה הרבה פחות מהמינימום הנדרש.
לסמוך על כח זר שישב שם – פירושו להפקיד את גורלנו בידי זרים, להיות תלויים בזרים ולאבד עצמאות.
***
ובעצם, למה אנחנו כ"כ פוחדים מלשלוט שם?
לפני שלשים ומשהו שנה נחתם הסכם אוסלו. התקשורת היתה באופוריה כאילו בא המשיח (התקשורת גם טענה שעם ישראל באופוריה). נחתם עם הערבים הסכם ששמו היה הסכם שלום.
אם חשבתם שהערבים ינסו להתאפק מלהרוג יהודים לפחות עד שיקבלו את מה שהובטח להם בהסכם – זה לא קרה. זאת היתה אחת התקופות הקשות והמדממות בתולדות המדינה. מחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים עמוסים ובמקומות הומי אדם על ימין ועל שמאל.
והערבים לא חששו שתגובה כזאת תחסל את הסיכוי שלהם לקבל את מה שהם רצו לקבל? איפה. הם זיהו היטב את האובססיה של השלטון לתת להם את הארץ.
הסכם אוסלו, גם אם השם הרשמי שלו היה "הסכם השלום", היה לכל דבר ועניין הסכם כניעה ובריחה. כאשר כשל כוחו של צבא להחזיק בשטח והוא נותן אותו לאויב תמורת הפסקת ההתקפות, פירושו של דבר שהצבא הנסוג נכנע.
הילד עם האבן ניצח את צה"ל הגדול והכניע אותו. כי ידיו של צה"ל היו כבולות. הוא לא יכול היה לירות באויב התוקף. צה"ל ברח מעזה באישון לילה כדי לא לספוג מכות תוך כדי הנסיגה. הערבים הבינו שהם ניצחו וזינבו בצבא הנסוג. הם הבינו שהם ניצחו ורצו למצות את הנצחון עד תומו. הם הבינו שהיהודים מבינים רק כח. הערבים זיהו את האובססיה לסגת וניצלו אותה.
ואיך הנסוגים האובססיביים הסבירו את העובדה שחתמנו על שלום וקיבלנו פיצוצים ברחובות? שערי תירוצים לא ננעלו, גם אם התירוצים האלה הם עלבון לאינטלגנציה ולכבוד הלאומי. הם הסבירו שההרוגים הם קרבנות השלום הקדושים, שמסרו את נפשם על השלום. השלום השלום השלום. כ"כ שלום, שבעקבותיו המון אנשים עליהם השלום. הם הסבירו שאת הפיגועים עושים אלה שלא רוצים שלום, ואסור לנו לתת להם את מבוקשם.
כשמפתחים אובססיה למשהו, אפשר להמציא תירוצים רבים וגם להאמין להם. וכמובן – את המחיר הכבד של אותם הסכמים שילמנו לפני שנתים.
הגישה שהניעה בזמנו את אוסלו היתה שהערבים יחיו לידינו וישלטו בעצמם, והעיקר שלא נהיה שם. עם הזמן זה התרחב לשהערבים יהיה לידינו וישלטו בעצמם ואנו נבנה גדר. זהה התפוצץ בפרצוף אבל גדל כאן דור עם אובססיה לנסיגות.
כשמדברים היום על הסדרים שונים בעזה, אני מתרשם שנורא קשה להוציא את הגלות מהיהודי.
***
אבל כל הדיון הזה הוא נחלת העבר. ב"ה אין חטופים בעזה וזה הזמן לעבור לשלב ב': לזרבב את מה שנשאר מעזה ולהעיף מפה את העזתים. ■
