כמה חוסר מודעות וכמה יהירות נדרשים מאדם שבא מתרבות כל-כך נחותה ומבולבלת, כדי להטיף מוסר למי שחי מתוך תרבות מתקדמת, מאוזנת ומכבדת?
אדם שבא מחברה שבה שליש מהמשפחות מתפרקות, שבה בגידה היא כמעט נורמה, ושבה גוף נשי משמש לקישוט שלטי חוצות — מרשה לעצמו להעיר לאדם שמנסה לשמור על גבולות, על צניעות, על כבוד הדדי, ולא ללחוץ יד לנשים?
אתם אומרים: "מי שרוצה – ישלוט בעצמו". זה נכון תיאורטית. אבל בינינו — כולנו יודעים לאן זה מוביל. אנחנו רואים איך זה נגמר, ואיך נראית חברה שמטשטשת כל גבול בשם חופש ושוויון. ואתם הולכים לשם בעיניים פקוחות.
ויש לי תחושה לא נעימה שחלק מכם אפילו נהנים מזה. מדברים גבוהה-גבוהה על אידיאלים, אבל בפועל רצים בהתלהבות למקומות רוויי הורמונים, ערבוב בלתי פוסק של גברים ונשים, ופרובוקציות זולות. קשה לי להאמין שרק "ערכים" מושכים אתכם לשם.
וכמה חוסר ביטחון צריכה אישה כדי לחשוב שאם היא לא תהיה כמו גבר — היא לא שווה? כמה נחותה אישה צריכה להרגיש כדי לומר שמי שלא לוחץ לה יד "מוחק" אותה? באמת עד כדי כך אתן חסרות ערך בעיני עצמכן?
ומה תגידו לגבר שמתעקש ללחוץ יד לאישה נגד רצונה? או לגבר שמתעקש לישון בנגמ"ש של נשים? פתאום שם השוויון נעלם. השוויון שלכן עובד רק בכיוון אחד. כמה רגשי נחיתות צריך כדי לדרוש שרק הצד השני יתן לכן שוויון?
והאם מישהי באמת חושבת שהרס משפחות הוא מחיר סביר בשביל שוויון מדומה? ששחיקה של נאמנות, של אינטימיות, של קדושה — שווה את זה?
אתם מייצגים תרבות שיש לה המון הווה — וכמעט אין לה עתיד. לא חושבים על משפחות שעוד לא נולדו, לא על ילדים שיגדלו בלי יציבות, לא על המשכיות. הקשר בין איש לאישה הפך אצלכם למוצר צריכה רגעי.
שירת הנשים האמיתית איננה חיקוי של גברים. שירת הנשים האמיתית היא השיר השקט והעמוק ששרו נשי כל הדורות – שיר של בנייה, של נאמנות, של אחריות, של קדושה.
המשימה שהופקדה בידינו איננה קטנה או נחותה: לשמור על טהרת העם, להעמיד דורות, ולשאת את העתיד על הכתפיים — באהבה, בעוצמה ובכבוד. ■
