גליון 511

רגעים מהחיים

שם את נפשו בכפו

מוריה אופיר

מוריה אופיר

חרף כל התסבוכות וחרף כל תקופות השיגעון וחוסר האחיזה. הוא מוחא כפיים. הוא יודע מהי הדרך הנכונה והוא צועד בה. והוא לא מסתכל אם אחרים גם צועדים בה איתו. הוא פשוט עושה מה שהוא צריך לעשות

שם את נפשו בכפו

מוריה אופיר

מוריה אופיר

חרף כל התסבוכות וחרף כל תקופות השיגעון וחוסר האחיזה. הוא מוחא כפיים. הוא יודע מהי הדרך הנכונה והוא צועד בה. והוא לא מסתכל אם אחרים גם צועדים בה איתו. הוא פשוט עושה מה שהוא צריך לעשות

אחרונים במדור זה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

אלו שמכירים אותי יודעים שאני לא מאלו שאם יש משהו…
פרפר שנוגע לא נוגע

פרפר שנוגע לא נוגע

ישבתי מולה ואמרתי את המשפט שפתאום קפץ לי לראש. אין…
בן אנוש שותק

בן אנוש שותק

ואז הסתכלתי פתאום בפלאפון וגיליתי שבזמן שעבר התווספו הודעות. מוזר,…
המלאכיות של הקב"ה

המלאכיות של הקב"ה

גברים, אתם יכולים לעבור לאחד העמודים האחרים בעיתון, הטור הזה…
תורת המשחקים

תורת המשחקים

״את אוהבת את החיים?״, שאלתי חברה טובה מאד באופן מפתיע…
בסופר של החיים

בסופר של החיים

ואז ההבנה הכתה בי.יש הכל.יש הכל.שמעתם?יש הכל.—לפני כמה זמן הייתי…
מחבואים או תופסת

מחבואים או תופסת

״את גרה בירושלים?״אני מחייכת. ״לא״.וזה קטע. קטע שחוזר על עצמו…

ההופעה כבר הייתה בשיאה, האולם היה מלא – מסוג הדברים שמזה שנה וחצי לא היו. כן, זו הייתה ההופעה הראשונה שהייתה ממש גדולה ושנכחתי בה מאז הופיעה הקורונה בחיינו. כנראה שעוד אירועים כאלו גדולים יידחו בכמה חודשים, אבל לא באתי לבאס וגם לא לדבר על הקורונה.
פתאום כל הקהל מחא כפיים בחוזקה. אולי דווקא בגלל, או שמא עליי לומר – בזכות – ההפסקה מההופעות שיצרה לנו הקורונה, שמתי לב לדבר הזה.
למה, אתם שואלים?
למחיאת הכפיים.
תחשבו איזה מדהים זה: כל הקהל, לרוב בדיוק באותו הזמן, יודע מתי הגיע העת למחוא כף. והאנשים שמרכיבים את הקהל עושים זאת יחד, בלי שהם מסתכלים זה על זה ומסמנים בראשם אחד לשני שהגיע העת ליצור רעש על ידי כפות הידיים.
אבל אני חושבת שמה שיותר הדהים אותי בהופעה הזו הוא הדבר הבא.
***
כדי שייווצר אפקט משמעותי, כדי שמי שעומד על הבמה יחוש באנרגיה המדהימה הזו שנוצרת כשהקהל מוחא לו כפיים, צריך שכל אחד ייתן קצת מעצמו, יעשה מאמץ פצפון וייתן איזו מחיאת כף, לפחות כזו סמלית.
בסדר, אתם אומרים, מה כל כך התרגשת?
התרגשתי כי פתאום הבנתי שבניגוד למצבים אחרים בחיים בהם כשנצרכת מסה גדולה של אנשים כדי שתהיה תגובה מסוימת צריך להתחיל להניע ולהזיז אנשים, לבקש מהם להצטרף לרעיון או ליוזמה, במחיאת הכפיים הדבר שונה. כי במחיאת כף אל כף, אני לא מסתכלת לראות אם מישהו יצטרף לגל המחיאות שהתחלתי כעת. אני פשוט מרגישה שזה הזמן הנכון והרגע המתאים לעשות זאת. אני פשוט עושה מה שצריך לעשות, בטבעיות כזו ובלי לחשוב יותר מדי. והפלא ופלא – גם השאר מצטרפים.
***
דוד המלך צץ לי פתאום עכשיו בראש, תוך כדי כתיבת הדברים. מי לא חש לפעמים כאילו הוא דוד המלך – “כל משבריך וגליך עליי עברו”? מי לא מרגיש מדי פעם “מקצה הארץ אליך אקרא, בעטוף ליבי, בצור ירום, ממני תנחני”?
למי לא יוצאת מדי פעם אנחה אמיתית כזו של “אוי טאטע”?
דוד המלך, דוד המלך הגדול והדגול, עבר כל כך הרבה בחייו, כל כך הרבה קשיים והתמודדויות. ואולי מה שאני מרגישה שאפיין אותו, וחוזר ועולה בטקסטים היפהפיים שכתב ואנו קוראים להם “תהילים”, היא הידיעה בדיוק מהי הדרך הנכונה. תמיד פוסע בשביל האמת, בשביל האמונה.
וכן, מוחא כפיים.
מוחא כפיים לקב”ה, למציאות, לעצמו.
חרף כל התסבוכות וחרף כל תקופות השיגעון וחוסר האחיזה. הוא מוחא כפיים. הוא יודע מהי הדרך הנכונה והוא צועד בה. והוא לא מסתכל אם אחרים גם צועדים בה איתו. הוא פשוט עושה מה שהוא צריך לעשות.
ויהיה מי שירגישו כמוהו וילכו איתו מההתחלה ויהיו מי שיצטרפו אליו בהמשך. אבל הוא לא חושב ולא אכפת לו אם יקרה מצב שבו הוא אפילו יצעד לבדו. כי הוא יודע מהי האמת. כי הוא פוסע באמונה.
אז אני בוחרת למחוא כפיים, גם אם אעמוד לבד ואשמע רק את אלו שלי. למי אכפת. בסופו של דבר, ההצגה חייבת להימשך. ■
לתגובות: mamimor@gmail.com

אחרונים במדור זה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

להקשיב ל׳אני׳ של ההווה

אלו שמכירים אותי יודעים שאני לא מאלו שאם יש משהו…
פרפר שנוגע לא נוגע

פרפר שנוגע לא נוגע

ישבתי מולה ואמרתי את המשפט שפתאום קפץ לי לראש. אין…
בן אנוש שותק

בן אנוש שותק

ואז הסתכלתי פתאום בפלאפון וגיליתי שבזמן שעבר התווספו הודעות. מוזר,…
המלאכיות של הקב"ה

המלאכיות של הקב"ה

גברים, אתם יכולים לעבור לאחד העמודים האחרים בעיתון, הטור הזה…
תורת המשחקים

תורת המשחקים

״את אוהבת את החיים?״, שאלתי חברה טובה מאד באופן מפתיע…
בסופר של החיים

בסופר של החיים

ואז ההבנה הכתה בי.יש הכל.יש הכל.שמעתם?יש הכל.— לפני כמה זמן…
מחבואים או תופסת

מחבואים או תופסת

״את גרה בירושלים?״ אני מחייכת. ״לא״. וזה קטע. קטע שחוזר…

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה