גליון 511

שמחה ארעית

הרב נעם פרל

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא ט"ז א')

ר' אבא בר כהנא פתח: 'לשחוק אמרתי מהולל…' מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו וברביעי שלו זימן אצלו אורחים. משאכלו ושתו והטיבו את לבם, אמר לבנו: 'עלה והביא לנו חבית אחד מן העליה'. כיון שעלה הכישו נחש ומת. המתין לו לירד ולא ירד, אמר אני עולה ורואה מה טיבו של בני. עלה ומצאו שהכישו נחש ומת, ומוטל בין החביות. המתין עד שגמרו סעודתן, אמר להם: 'רבותי לא לברך את בני ברכת חתנים באתם אלא ברכו עליו ברכת אבלים, לא להכניס את בני לחופה באתם באו והכניסוהו לקברו'. הפטיר עליו ר' זכאי דמן כבול – 'לשחוק אמרתי מהולל' (מדרש ויקרא רבה כ,ג)

מותם הטראומטי של נדב ואביהו בני אהרון דווקא בחנוכת משכן ה', היא הנקודה המחוללת את המדרש שלפנינו. מותם של אנשים בפסגת שאיפותיהם האישיות והמשפחתיות היא התופעה בה מתמקד מדרשנו.

נקודת המוצא שלנו הנה תובנתו של שלמה המלך בקהלת כי הצחוק והשמחה אינם הדבר האמיתי בחיים שכן אינם יציבים ומזוקקים – ר' אבא בר כהנא פתח: 'לשחוק אמרתי מהולל'.

את קביעתו אודות ארעיות השמחה מוכיח המדרש מאירוע נורא הוד שאירע בכבול שבגליל המערבי, שם זימן אחד מעשירי העיר אורחים רבים לשמחת שבע הברכות של בנו, לא סתם בשבע ברכות מדובר אלא בפסגת שבוע המשתאות, ביום הרביעי אשר שלושה ימי משתאות מלפניו ושלושה מאחוריו.

לאחר שסיימו האורחים המכובדים להתענג על מיטב מעדני המטבח הכבולי, שלח האב המאושר את החתן הטרי ל'מרתף' היינות המשפחתי בעלית הגג, להביא יין קינוח עתיק ואקסלוסיבי כראוי להשלמת הקונצרט התזונתי רוחני. לא ידע האב המאושר כי למעשה שולח הוא את בנו אל מותו, ולשווא חיכה הוא וחיכו אורחיו לחזרת החתן ובקבוק היין הייחודי עמו.

עתה עומד האב המאושר לחוות את אי יציבות השמחה ואת ערבובה בחיים עם האבל והצער. בעלותו זחוח דעת וטוב לבב לאוצר היינות המשפחתי, לא מתאר הוא כי ימצא את גופת בנו החתן שוכבת בין חביות היין המשובחות, באחת יתערבלו לנגד עיניו השמחה והצער, החיים והמוות ותחבוט המציאות המורכבת בפניו.

עתה עובר האב לתפקיד 'קצין העיר', כיצד יגלה את דבר הטרגדיה למשפחתו ולאורחיו, האם יזעק זעקת שבר גדולה, מרה ואינסטינקטיבית, או שמא יחרוק שיניו וישמור על איפוק מאולץ? להשתאותנו מחליט האב השכול להפוך את אסונו ואבלו לשיעור בלתי נשכח לחיים עבור אורחיו, בוחר הוא לכבוש את צערו, להסתירו מאורחיו ורק בסיומו של הערב לבשר להם כי בניחום אבלים נכחו ולא בחתונת פאר, וכי הכניסו את בנו האהוב אל קברו ולא אל בית חתונתו. יזכרו אורחיו, ונזכור אף אנו לנצח, כי החיים אינם בשליטתנו ואינם מעוצבים על פי תוכניותינו, כוונותינו ורצונותינו. לעיתים הולכים אנו לחתונות המתבררות במבט לאחור כלוויות ולעיתים ללוויות המתבררות במבט לאחור כנקודות מפנה בחיים המביאות אושר ושמחה גדולה

גלילה למעלה